וגידופים נסערים - אורגיה שמעולם לא ראתה עוד הכנסת דוגמתה. התנפלות מעין זאת חזרה ונשנתה לאחר מכן, לפחות אחת לשנה, בעת הדיון השנתי על תקציב הכנסת.
בעת מלחמת-הבחירות הוטחה בפנינו טענה אחת חוזרת: ״מה יכולה סיעה קטנה לעשות בכנסת?״ על כך ענינו: ״גרגיר אחד של מלח משנה את טעם התבשיל כולו!״
בעת הדיון אי-אפשר היה שלא להיזכר בסיסמה זו - כי התבשיל קם נגד גרגיר המלח. הדבר השתקף אפילו בכותרות העתונים, למחרת היום. הכותרת ב״מעריב״, עתון אשר ניסה זמן ממושך להתעלם מקיומנו בכנסת: ״לא ניתן לאיש אחד להשתלט על עבודת הכנסת - המערך וגח״ל תוקפים את אורי אבנרי״. ״ידיעות אחרונות״: ״הכנסת ערכה התקפה מקיר-אל-קיר בח״כ אורי אבנרי״. ״הצופה״: ״הכנסת מוקיעה את התנהגותו של איש ,העולם הזה׳״. ״דבר״ : ״ביקורת חריפה בכנסת על התנהגות א. אבנרי״. ״הארץ״: רוב הכנסת מתלכד נגד אבנרי״.
מה קרה כאן ? השכיל לתאר זאת כתב ״הארץ״, כמה ימים לפני הוויכוח : הכנסת מתנהגת כמו משפחה, המתאחדת נגד אדם זר. אין תאור טוב מזה. הכנסת היתה משפחה גדולה אחת. רוב חבריה, וביניהם כל חבריה הקבועים, יושבים שם מזה 17 שנה. הם התרגלו זה לזה, שותים יחד תה, מחלקים איש לרעהו מחמאות אחרי כל נאום. כולם מדברים בסיגנון אחד, והניגודים הפוליטיים ביניהם הלכו והצטמצמו.
זה טוב לכולם - חוץ מאשר למדינה. זה נוח. כל ויכוח הפך סימפוניה, בו מנגנות כמעט כל הסיעות בהרמוניה מלאה, וכל אחת ממלאה תפקיד מוסכם וידוע. אין הפתעות אין יוצא-דופן, ועל הכל מנצח האינטרס המשותף של המישטר שכולם שייכים אליו.
אנו קילקלנו הרמוניה זו. הפרענו לח״כים, כי תבענו מהם להטריח עצמם לבוא לישיבות הכנסת. הפרענו לשלטון, כי השמענו דברים שאיש לא העיז להשמיעם זה מכבר. הפרענו בעיקר לאופוזיציה הרדומה והשבעה, כי עצם נוכחותנו ופעולתנו שפכו אור על העובדה שהיא חדלה מזמן מלהיות אופוזיציה של ממש.
וכך, אחרי מספר חודשים בלבד, התאחדה הכנסת כולה נגדנו. איש חרות יצא בעוז להגן על מפא״י, מפא״י הגיבה בהתלהבות על דברי איש חרות, ו״דבר״ ציין בסיפוק אין-סופי: ״את נאום הפולמוס התקיף והמשכנע ביותר נגד א. אבנרי השמיע אריה בן-אליעזר (גח״ל).״
הוויכוח הממשי סער סביב דבר שדוברים אחדים קראו לו, פשוט, ״הקנוניה״. זוהי הקנוניה של אזניה-באדר - ותיק מפא״י וותיק חרות - לשלול כמעט לגמרי את זכות ״הסיעות הקטנות״ להגיש הצעות-לסדר-היונ והצעות-חוק פרטיות. כלומר: למנוע מהם את האפשרות להעלות עניינים בכנסת.
אגב, בשיחות פרטיות התנצלו אנשי המערך, שלא הם המציאו את הרעיון. לדבריהם בא הרעיון מצד חרות.
למעשה החל הדיון יום קודם לכן. אך אז עוד נהגו אנשי הרוב בהתאפקות ונשמעו דברי המתנגדים. נבון והררי חשפו בשני נאומים מצויינים את המגמה האמיתית של שינוי תקנון הכנסת: לסתוס את פי סיעתנו. ח״כ קלינגהופר ניסה להצדיק את הקנוניה, והיתה זאת אחת מהופעותיו האומללות ביותו של משפטן מכובד זה בכנסת. כי הוא הוכיח עד כמה אונסת חרות את הליברלים בגח״ל, ומה קווג לאנשים הגונים כשהם נאלצים להצטדק על אונם כזה.
הוויכוח עוד היה הוגן ומאופק. את המערך ייצג ח״כ אזניה, יו״ר ועדת הכנסת, אדם היודע להסביר בחיוך מלבב ובדברי-נועם את הדברים הגרועים ביותר. חילופי הדברים היו עדיין מאופקים. למשל:
אזניד!: ... בכל פעם שהכנסת מנסה לצאת מאמת-המידה של גודל הסיעות, היא בכל זאת בסופו של דבר, חוזרת לאמת-מידה זו.
א5נרי X כי זה האינטרס של הרוב!
אזכיה: ... המפתח הזה הוא לגמרי לא פשוט, וזה מפתח.