גרום: ... בכנסת החמישית הגשתי הצעה לתיקון החוק... הקואליציה של חבר-הכנסת אזניה ושל חבר-הכנסת ישעיהו הסירה את הצעת-החוק שלי מעל סדר היום... הדמוקרטיה הגישה לכם עכשיו את החשבון, ואל תגישו אותו לסיעות האופוזיציה! סיעתנו אינה מוכנה לשלם חשבון אומלל זה!
הנואם העיקרי היה, כמובן, נציג חרות, אריה בן-אליעזר - ולא במיקרה נאלץ להזכיר איכשהו את פרשת קואופרטיב ״דך, פרשה שפוצצה על-ידינו גם במליאת הכנסת. ברור שיש קשר בין פרשת ״התרומות״ ששילם ״דן״ לחרות באמצעות מאמציו של איש חרות המכהן כיו״ר ועדת-הכלכלה של הכנסת, ובין שינוי התקנון. הקשר אפילו כפול:
ההצעה הראשונה לסדר-היום שנפלה קורבן להסדר החדש היתה הצעתנו להעלות על סדר יומה של הכנסת את פרשת התרומות של ״דן״. בקולות המערך וגח״ל שללה נשיאות הכנסת את ה״דחיפות״ של הצעה זו.
השותפות של המערך וגח״ל, שבאה לידי גילוי בפרשת הקנוניה, אינה אלא השתקפות השותפות הקיימת במישורים אחרים - ובעיקר במישור חלוקת השלל. פרשת ״דן״ מדגימה שותפות זו יפה.
בראשית דבריו תבע בן-אליעזר להעלות את משכורת חברי הכנסת. המשכורת הנוכחית (כאלף ל״י נטו לחודש, בתוספת אש״ל ב0ך למעלה מ--.400 ל״י לאותם הבאים מחוץ לעיר) אינה מספקת לקיום הח״כים, ממה הם מתקיימים? בן-אליעזר: לא אתפלא אם יבוא יום ואחד מחברי הכנסת יבוא ויאמר: ״דן״ משלם!
בן-אליעזר לא אמר אמנם שכדאי לסתום את הפה לח״כ המסוגל להגיד דבר נורא כזה, אבל כשעבר לדבר על השינוי שהוכנס לתקנון, יכלו מאזיניו להעלות על דעתם כי מבחינה זו יש ברכה בשינוי זה. ולראייה: אין אבנרי יכול להעלות את העניין של ״דך. כשעבר בן-אליעזר להצדיק את השינוי בתקנון, הפך הדבר כמעט לדו-שיח בו הלכה וגברה התרגשותו, עד כדי השמצה אישית. הקטעים העיקריים נראים בפרוטוקול כלהלן:
כךאליעזר: ... מאז הכנסת השישית, אינני יודע כמה הצעות לסדר היום הגישה סיעת העולם הזה - כוח חדש. לא אומר כמה הצעות הגישה סיעת גח״ל. אומר כמה הצעות קיבלו.
אני קיבלתי רשימה שסיעת העולם הזה - כוח חדש קיבלה ארבע הצעות לסדר היום.
א2נרי: שלוש הצעות לסדר היום.
כן-אליעזר: גח״ל קיבלה 10 או 11 הצעות. פירוש הדבר בעוד שחבר כנסת אחד... מקבל את הזכות להעלות שלוש הצעות, 11 חברי-כנסת (של גח״ל) קיבלו את הזכות להעלות הצעה אחת, ו-15 חברי-כנסת מאותה סיעה... לא יכלו להגיע לרשות הדיבור.
כאשר מגיש ח״כ הצעה לסדר היום, עונה עליה שר או סגן שר, שהוא איש הקואליציה. כך שמרבית הזמן מובטח לקואליציה גם בדיון על הצעה של איש האופוזיציה. כאן כמובן שורש הבעיה.
אילו רצו בפיתרון אמיתי, כפי שטענו, היו אנשי חרות תובעים להאריך את הזמן שמקדישה הכנסת להצעותלסדר-היום, ובכך לתת די זמן לכולם. מליאת הכנסת יושבת רק שלוש ישיבות בשבוע - שלוש פעמים. חצי יום. אפשר בנקל להוסיף ישיבה רביעית ואף חמישית. זה היה מוסיף עוד שני חצאי ימים לאותם 20 ח״כים הנמצאים בממוצע במליאה. אפשר היה גם להנהיג נוהג חדש לפיו ידונו בסוף כל ישיבה בהצעות חוק פרטיות או בהצעות-לסדר-היום; זה ירתק את חברי-הכנסת ויכריחם להישאר במליאה עד תום הישיבה. חרות לא הציעה זאת. ולא רק מפני שאין לה חשק לשבת יותר בישיבות - כי אם בעיקר מפני שבעיית הזמן אינה אלא תירוץ שדוף. הבעייה האמיתית היא הצורך למנוע בעד אופוזיציה צעירה ורעננה יותר להאפיל על סיעה גדולה, היושבת על מקומה מזה שבע-עשרה שנה והסובלת ממחלת הסתיידות-עורקים חמורה.