לכאורה, אין הסדר זה צריך לכלול הצעות דחופות. אולם בכנסת, כמו בממשלה, אין שום אמת-מידה אובייקטיבית לשום דבר. להלכה, הצעה דחופה היא הצעה שבאה למנוע דבר שניתן עדיין למניעה. אך למעשה אין מכבדים כלל זה, וההחלטות הן שרירותיות לגמרי.
פעילותנו בכנסת לא נעשתה על חשבונם של אחרים. לכנסת היה שפע של זמן, ועקב ההגבלות שהוטלו, ננעלו מדי פעם הישיבות לפני הזמן המיועד לכך, מחוסר תעסוקה.
אופייני לכך הסיפור הבא: מזכירות הכנסת הודיעה לנו כי הגיע תורנו לנמק הצעת חוק פרטית משלנו,
שנועדה להטיל את ביקורת הכנסת על מאות התקנות שמתקינים השרים בכל שנה. תקנות אלה משפיעות
על חיי האזרח, לעתים קרובות, הרבה יותר מן החוקים המתקבלים בכנסת, אך למעשה אין עליהן ביקורת, הצענו להנהיג נוהל שיבטיח את אישורן בידי הכנסת.
אילו היינו מנצלים הזדמנות זו, היתה תמה מיכסתנו. שקלנו ומצאנו כי אסור לנו לבזבז הזדמנות יחידה זו על הצעת החוק בנוגע לתקנות, למרות כל חשיבותה. לכן הודענו לאנשי המזכירות שאנו מקפיאים את הצעתנו.
מה היתה התוצאה? שום הצעה אחרת לא באה במקום זו שלנו. הכנסת פשוט קיצרה את ישיבתה, ושלחה את החברים הביתה שעה אחת לפני הזמן. ומה שאירע באותו יום ד׳, אירע גם בשבוע שלפני כן ולפני שלושה שבועות וחזר ונישנה מיספר רב של פעמים בחודשים שלאחר מכן.
הכנסת פשוט קיצרה את ישיבותיה והתפזרה לפני תום זמנה, משום שלא היה לה מה לעשות.
כדי להתגבר על ר,מיכשולים, חיפשנו לעצמנו שיטות חדשות. בנסיבות העניין, הסקנו את המסקנה היחידה
שיכולנו להסיק: ״עלינו״ על ההצעות של סיעות אחרות. כלומר, השתמשנו בכל הטכסיסים הפרלמנטאריים האפשריים, כדי להביע את דעתנו מעל הדוכן, תוך דיון בהצעות של אחרים.
עשינו זאת, בדרך כלל, על-ידי הנמקת ״הימנעות* - כי הסיעה הנמנעת מהצבעה, יכולה להרצות בקצרה את נימוקיה.
התוצאה היתה: כמות רבה של נאומי-כים קצרצרים, בני שתים-שלוש דקות כל אחד. בנאומי-כיס אלה הספקנו להגיד לא מעט.
כמעט בכל ישיבה נוהג אבנרי להעיר על מחדליה של הכנסת השישית, אבל ההזדמנות העיקרית לכך היא בעת הוויכוח השנתי על תקציב הכנסת.
בתחילת שנת 1967, עת נערך ויכוח זה, חזרה ונשנתה ההתקפה הגדולה של ראשית שנת 1966 (ראה לעיל), ושוב התאחדה המשפחה הגדולה מקיר אל קיר, מחרות ועד רק״ח, כדי להגן על האינטרסים המשותפים של חבריהכנסת כאגודה מקצועית. היה זה הימנון של ״שבת אחים גם יחד״.
אנשי המערך הרעיפו מחמאות על ראשי אנשי חירות המתמוגגים, ואילו אנשי חירות קשרו עטרות לראשי המערך המסורים והנאמנים. אפילו אנשי רק״ח ומק״י שכחו את ״ההון המונופוליסטי הזר״, העלו על נס את העבודה היפה והקשה של הח״כים. ואילו הדתיים מכל הגוונים והסיעות שיבחו את המסירות של הח״כים החילוניים ממפ״ם. אבנרי היה היחיד שהפר אידיליה זו.
חזיון זה חזר ונשנה גם בתחילת שנת 1968. וגם אז, כבשנים קודמות התאחדו כל זיקני הבית נגד אבנרי.
הנה לקט קצר מדבריהם של המשתתפים בוויכוח :
עקיבא גוברין (66) : אני תומך בעמדה שהבחירות לכנסת הבאה תתקיימנה במועדן! אולי אתה (לאבנרי) לא תיבחר יותר!