המונולוגיזציה של הדיונים בכנסת היא תוצאה ישירה של שתי התופעות הקודמות.
כל עתונאי, מאלה היושבים כאן ביציע, יכול לכתוב מראש כמעט כל נאום של כל חבר-כנסת על כל נושא שהוא. אחדים בהם הגיעו לדרגה של אמנות אפילו בחיקוי של הקולות.
אני באתי לכנסת בכל התמימות, כדי לשכנע ולהשתכנע. לא רק להשמיע, אלא גם לשמוע. להשתתף בהכרעה בדרך של התמודדות חופשית של רעיונות וטענות.
איזו אשליה!
האם עולה אף נואם אחד על דוכן זה מתוך תקווה כלשהי לשכנע מישהו? האם יש כאן מידה כלשהי של ויכוח אמיתי, של נכונות לקלוט ולהיות מושפע?
אכן, כאשר הכל נחתך מראש על-ידי המנגנונים האלמוניים, איזה טעם יש בכלל בשיכגוע או בהשתכנעות?
ואם יש סכנה כלשהי שהדברים ישפיעו בכל זאת - לא כאן באולם, חלילה, אלא בציבור שבחוץ - מונפת חרב אחוז-החסימה כדי לעקוף סכנה נוראה זו.
כאשר הדיון אינו אלא אוסף של מונולוגים - ממילא אין צורך לקבל את דרישתנו להעמיד לרשות הכנסת וחברי-הכנסת צוותות של מחקר וייעוץ מקצועי, כדי שהכנסת תוכל להתמודד בכלל, ככוח עצמאי, עם גושי המומחים של הממשלה. ודי להזכיר את פרשת סומרפין.
כבוד היושבת-ראש, הכנסת שוקעת בתהום של אי-יעילות, שיעמום ושיגרה. השפעתה, הקטנה בלאו הכי, מתמעטת והולכת.
גרוע מכל: חברי-הכנסת עצמם רואים במצב זה דבר נוח, נתון ורצוי, ״שבת אחים גם יחד״, ושוב אינם מתקוממים ואינם מתמרדים.
היו"ר רות הקטין: כבר עברת על זמנך.
אולי אבנרי: עוד שני משפטים.
תופעה זו, יותר מכל תופעה אחרת, מוכיחה את הצורך החיוני בחילופי-משמרות דרסטיים, בהכנסת דם חדש ופנים חדשות לבית זה.
נקטנו יוזמה תחיקתית בכיוון זה, בהצעתנו להקמת מועצת ותיקים ולהגבלת כהונת חברהכנסת לשתים-עשרה שנים.
לכן אנחנו נתנגד בכל החריפות לרעיון, שהושמע כאן, להאריך את כהונת הכנסת.
להיפך: היה צריך לקצר את כהונת הכנסת, לתת לעם הזדמנות מיידית להכריע בבעיות-הגורל העומדות בפני המדינה ולבחור בנציגות חדשה ורעננה.
מדוע לא קמו לנו מתחרים בכנסת?
מחקים קמו לנו ללא סוף. זה היה טבעי.
כשבאנו לכנסת בסוף שנת 1965 ריחמו עלינו הכל. מה יכולה סיעה של איש אחד לעשות בבית זה ? הרי איש אחד מוכרח להתבטל כאן בששים כפול שתים! הראיה הטובה ביותר לכך היא העובדה, כי כל סיעות היחיד בכנסות הקודמות נעלמו בכנסת ולא נודע כי באו אל קירבה.