״יש למפד״ל חשבון גדול עם סיעת העולם הזה-כוח חדש, על הגישה החילונית, האנטי דתית כמעט, של סיעה זו, והמפד״ל כלל לא תצטער אם תיעלם סיעה זו כליל מהכנסת״.
מובן שישנם גם החשבונות האחרים, אבל אחד השיקולים העיקריים הוא לסתום את פינו בכל מחיר.
הצליח לבטא זאת בשיחה פרטית פוליטיקאי מנוסה כיזהר הררי, שאמר:
״חרות רוצה לסלק את המרכז החופשי, הליברלים רוצים לסלק את הליברלים-העצמאיים, המפד״ל רוצה לסלק את אגודת-ישראל ופועלי אגודת-ישראל, השמאל (קרי מפ״ם) רוצה לסלק את רק״ח ומק״י - וכולם יחד רוצים לסלק את אורי אבנרי״.
ביום 12.2.68 הנחנו על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית בשם: ״חוק יסוד: מועצת ותיקי המדינה״, שזכתה בפי הציבור לכינוי ״בית-הלורדים״. שעה שהונחה ההצעה על שולחן הכנסת היה נדמה לרבים שזהו מעשה קונדס. אולם לא התכוונו לתעלול.
אפשר כמובן לתאר בבדיחות הדעת הענקת תואר ״לורד שדה-בוקר״ לבן-גוריון, ״הרוזן מרחביה״ למאיר יערי, ותואר ״ליידי״ לגולדה מאיר; אלא שאנו הצענו ברצינות הקמת בית שני, בעיקר משני שיקולים.
המדינה משופעת באישים ותיקים וקשישים, עתירי זכויות, הממלאים את מוסדותיה העליונים. למרבה הצער, מהווים הם שם פקק, המפריע למחזור הטבעי של חילופי המשמרות. מייסדי המדינה התבצרו במוסדות שהם יסדו, וקשה מאד לדור-ההמשך לצבור די כוח להוציאם מעמדות-מפתח אלה. וכשיש הכוח לכן - חסר אומץ-הלב המוסרי. כי מה יעשה הזקן אחרי שהורחק מן התפקיד אשר לו הקדיש את כל חייו ? זה כמובן צידה השני של הבעייה.
לוותיקים שלנו, שצמחו וגדלו בתפקידיהם הפוליטיים, אין שום עיסוק אחר, שום עולם נפשי אחר. אין הם יכולים לבנות להם עולם חדש. הספורט אינו מעניין אותם. לאיש מהם אין נטיות אמנותיות. הם עסקנים מיקצועיים, עסקנים בכל נימי נפשם. ולכן, אם מרחיקים איש כזה מן החיים המפלגתיים והפוליטיים, שהם התוכן היחיד של חייו, מפקירים אותו להתנוונות בחלל ריק.
אלא שכאן חוזרים אנו שוב לצדה הראשון של הבעיה. אין להתעלם מקיומו של הגורם הביולוגי. הכושר הגופני של אדם יורד אחרי גיל מסויים, ועמו גם נוטים להתנוון בהדרגה חושיו הגופניים. מובן שיש לכך גם השלכות פוליטיות. רבים מראשי המדינה והמפלגות איבדו זה מכבר את כושר הדו-שיח, את היכולת להקשיב לדברי הזולת. כאן אולי מוקד הבעיה. אדם המצוי בחיים הציבוריים 50 שנים רצופות ויותר, הוא פרי תקופתו. דרך-חייו עיצבה את מושגיו והשקפותיו. אין הוא נוטה לשנות את דרכו, אפילו השתנתה המציאות החיצונית. אבל החברה היא דינמית. המציאות משתנה ללא הרף. היא זקוקה לחילופי רעיונות ומושגים. יש צורך בגישות חדשות, בתשובות חדשות, ולאנשים חדשים קל יותר לגבש תשובות כאלה. מאידך, זקוקה החברה תמיד לאיזון. סילוק שרירותי של הוותיקים, עתירי הנסיון וההישגים, ימנע איזון כזה.
בבריטניה, למשל, נמצא שכדאי לנצל את נסיונם של הוותיקים, בזכות הידע שצברו, כשהם משוחררים סוף-סוף מלחץ של מנגנונים מפלגתיים. ההצעה להקים ״בית-לורדים״ נועדה לאפשר חילופי-משמרות אישיים ורעיוניים תוך ניצול נסיונם של הוותיקים, במועצתם, לאיזון כוח-החידוש של הצעירים יותר, במוסדות החקיקה והביצוע.
דברי ההסבר שצורפו להצעת החוק ליבנו את שני צדי הבעיה :
הכנסת ומוסדות השלטון האחרים קופאים על שמריהם. גילם הממוצע של חברי הממשלה הוא 61; גילם הממוצע של חברי הכנסת מתקרב ל-58, ובתום תקופת כהונתה של הכנסת