בדיוניה; מוצע כי השכר לחברי המועצה - למי שאינו מקבל קיצבה בגין תפקיד ציבורי כלשהו בעבר - (מקבל קיצבה, כאמור, לא יהיה זכאי לכל שכר) - ישולם לפי מידת ההשתתפות בישיבות המועצה וכו׳.
יתרונה של הצעה זו הוא בכך, שהיא מאפשרת חילופי משמרות תוך שמירה על יכולת השפעתם של ותיקי המדינה העשירים בנסיון בנושאים ציבוריים.
להפתעתנו עוררה ההצעה הדים חיוביים. תחילה פנו אלינו נציגי הקואליציה וביקשו לדחות את הדיון למועד ׳מאוחר יותר, כדי לאפשר לסיעות השונות לקיים התייעצויות נוספות - מתוך מגמה להביא לקבלת ההצעה .בכנסת.
המעניין הוא, כי רבים מוותיקי הכנסת פנו אלינו, הביעו הסכמה לרעיון והציעו הצעות מעשיות לשינוי פרטים. אלא שזקני מפלגת העבודה, הנאחזים בציפורניהם בקרנות-המזבח של הכנסת, הוכיחו כי לא נס ליחס. הם פתחו בהתקפה נגדית עזה, שבעקבותיה הצליחה צמרת הזקנים לשכנע את האחרים ולהביא לדחיית הצעת-החוק. בנאומו עמד אבנרי על הדברים הבאים:
• בחברה תקינה דרוש איזון בין הדור הקשיש ובין הדור הצעיר. במדינה דינאמית כישראל, מן הראוי היה להפר איזון רגיל זה לטובת הכוחות הצעירים. אלא שאצלנו קרה וקורה ההיפך הגמור. האיזון מופר לטובת הקשישים.
• דור המייסדים אינו מוכן לנטוש את עמדותיו. הוא מזהה את עצמו עם כל מוסדות המדינה. והראיה:
50 מחבריה של הכנסת הם מעל גיל 60. בממשלה אין אף חבר אחד, שנולד אחרי מלחמת העולם הראשונה.
• לא תמיד דגלו המנהיגים דהיום בשלטון של זקנים. דוד בן-גוריון היה בן 35 כשהפך למזכיר הכללי של ההסתדרות, בגיל 49 כבר היה יושב-ראש הנהלת הסוכנות. יגאל אלון היה בגיל 25 סגן מפקד הפלמ״ח, ומפקדו בגיל 27. בגיל 33 היה אבא אבן נציג ישראל באו״ם. מנחם בגין היה נציב ביח״ר בפולין בגיל 26. גולדה מאיר היתה בת 28, כשהגיעה לעמדת-מפתח בחברת סולל-בונה.
& אצלנו, עומדים בני 50 בפתח ומחכים לתורם בתיסכול גובר; בני 40 נחשבים לתינוקות דבית-רבן; ובני 30 אינם אף עוברים פוליטיים.
• אדם כבן-גוריון, אשר לפי המצב הנראה היום, לא יהיה חבר הכנסת הבאה - האם לא חשוב שתהיה במה ציבורית בה יוכל לבטא, במיסגרת ממלכתית, את השקפותיו על בעיות גורל?
• איננו מרימים את נס המלחמה בזקנים. להיפך: באים אנחנו ליצור מתכונת בריאה להמשך השפעתם הלגיטימית, בלי שיפריע הדבר לחילופים סבירים. גובר והולך המרחק בין הכנסת והציבור, ובעיקר הדור הצעיר. ניתוק זה טומן בחובו סכנות נוראות לדמוקרטיה. הנוער רוצה שיתוף בהנהלה - לא רק באוניברסיטאות, אלא גם במוסדות המדינה.
הנימוקים שיכנעו רבים, אבל המישמעת הסיעתית עשתה את שלה. היתה בידינו רשימה של למעלה מ-30 ח״כים, שהודיעו לנו בפירוש, בשיחות פרטיות, כי עקרונית תומכים הם בהצעתנו. אף אחד מהם לא נכח באולם בעת הדיון. לעומת זאת נכחו באולם כל הוותיקים השולטים בכנסת.
ותיקי כל המפלגות - מרק״ח ועד הסיעות הדתיות הקיצוניות - הצביעו פה אחד נגד. גח״ל והמרכז החופשי נמנעו, כביכול, מהצבעה - אבל - כדי שתהיה להם הזכות לדבר נגד ההצעה מעל הדוכן. וכאן, כמו תמיד, בכל עניין עקרוני, עמדה סיעתנו נגד כולם, 1 מול 119.