לזכויות העובדים הדתיים יותר מהם. כך הבאנו לקבלת סעיף המבטיח חופש מכפייה אנטי-דתית בהתאם להשקפתנו היסודית.
העסקנים הדתיים אינם מסתפקים בסטאטום-קוו. במישטר הנוכחי הם מחזיקים במפתח לכל קואליציה ממשלתית, ואת היתרון הזה הם יודעים לנצל היטב.
צמרת המפד״ל רוצה להפוך חלקים נרחבים של ספר השולחן-ערוך לסעיפי חוק, שיתקבלו על-ידי הרוב החילוני של הכנסת; ובזכות חוקים אלה להבטיח, כי מפלגתם תמשיך להשמין ולבלוע ממון ועמדות.
עוד לפני הכנסת השישית ידענו כי המפד״ל תעמוד על כך ששותפיה בקואליציה יתחייבו מראש לאשר
בכנסת, בקולות הרוב הקואליציוני, חוק שבת כולל.
מובן שהרוב החילוני מסווה מגמה זו. לפיכך הסתתר חוק השבת מאחורי השם ״חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון) תשכ״ו-1966״. היינו הסיעה היחידה שדיברה נגדו ברורות. הצבענו על-כך שחוק זה של כפייה דתית נתקבל בממשלה כפשרה בין המפד״ל למפ״ם.
הוויכוח עצמו דמה לקומדיה בה התחברו כוחות בצורה היתולית כמעט :
« אגודת-ישראל ביקשה להוכיח כי החוק מנציח את חילול-השבת, כדי לנגח את המפד״ל בציבור הדתי.
♦ מפ״ם הסתמכה על טיעון זה כדי להרגיע את הציבור החילוני, וטענה כי בכלל אין זה חוק-שבת, אלא
הוק סוציאלי מתקדם, ממש סוציאליסטי.
♦ המפד״ל נאלצה להתגונן בפני אגודת-ישראל, והוכיחה שהחוק מקדם בכל זאת את הכפייה הדתית, למרות שזה רק צעד אחד בכיוון הנכון.
♦ גח״ל רצתה לנגח את החוק, אבל לא רצתה להרגיז את בוחריה הדתיים, לכן נאמה נאום מטושטש. החוק המוצע בא לאסור על העצמאיים וחברי הקואופרטיבים להימצא במקומות תעשייה ומלאכה בשבו/ או
לסחור בחנויותיהם. הצעת החוק היתה תוצאה של התמקחות קואליציונית ממושכת. במקח-ומימכר זה נקבע, כי החוק לא יחול על תחנות-בנזין, מקומות-שעשועים וכו׳. אך הדבר לא נאמר בחוק, כי המפד״ל חששה שמא הזכרת המקומות, שעליהם לא יחול החוק, תתן תחמושת לאגודת-ישראל.
לולא השתתפנו בוויכוח, הוא היה מתנהל בעצלתיים, ללא התרגשות רבה, והצעת-החוק היתה מתקבלת כלשונה בשלוש הקריאות. אבל כבר בראשית הוויכוח זרקנו פצצה. מצאנו פסק-דין, שאף אחד מן היועצים המשפטיים של הממשלה, וגם לא איש מחברי-הכנסת, לא ידע אפילו על קיומו. כי הוא לא פורסם.
בפסק-דין זה קובע בית-המשפט העליון כי ״חנות״ פירושה תחנת-דלק, דוכן, קיוסק, וכל מקום אחר בו נמכרת סחורה כלשהי (ואולי גם קופה של בית-שעשועים, קולנוע ומועדון-לילה). כלומר : אילו נתקבל החוק כלשונו, היה מביא לסגירת כל המקומות האלה בכל הארץ, בלי כוונת הממשלה.״ עובדה משפטית מוצקה זו הזדקרה כצוק בין ים המליצות האידיאולוגיות של הוויכוח. אי-אפשר היה להתעלם ממנה. ואכן, בדברי-הסיכום שלו נאלץ שר-העבודה, יגאל אלון, להודות כי פסק-דין זה משנה את המצב. בתשובה על דברינו הוא הבטיח שאם יועציו המשפטיים יאשרו את טענתנו, תשנה הממשלה את נוסח-החוק, ותקבע בפירוש על מה אין החוק חל. למשל: תחנות-דלק. בדבריו ניתח אבנרי בהרחבה את הצעת החוק: חירותו של האדם הישראלי דומה לנקניק. היא נחתכת, פרוסה אחרי פרוסה, על-ידי הסכין החלודה של הכפייה הדתית.
לפנינו מונחת היום פרוסה נוספת. פרוסה דקה, כביכול. אותם האחראים לחיתוך מתנחמים
* בינתיים ניתן ע״י ביהמ״ש העליון פסק-דין חדש, הקובע כי אין לרשות מקומית סמכות ללא חוק מסמיך מתאים, להורות על סגירת תחנת-דלק בשבת.