כאן המקום להשמיע שוב את הדרישה האלמנטרית לתחבורה ציבורית מלאה בשבת. חוסר-התחבורה מטיל סבל בל-ישוער על מאות אלפים, שזה יומם היחיד לנופש, להכרת הארץ, לרחיצה בחופי-ים, לביקור קרובים. איך נגדל בלי זה אומה המושרשת בנוף מולדתה, בעלת חדוות-חיים, שלווה ורגועה?
איני מבין אפילו את ההגיון הדתי שבמצב הקיים; האם אלוהים מעדיף בכביש בשבת קרייזלר מצוחצח על אוטובוס מרופט? האם שייך אלוהים לעשירים?
דרושה תחבורה בשבת ככל הקווים. אנחנו מוכנים להתפשר ברוח טובה עם הדתיים לגבי קביעת נקודות-המוצא של הקווים בשבת, ואפילו לקחת בחשבון שינוי קווים, כדי להתחשב ברגשותיהם של תושבי אזורים דתיים. אך כאשר ראש-העיר מרשה לעצמו לפעול אפילו נגד שכירת אוטובוסים בשבת, כמו חבר-הכנסת נמיר - הרי זו התעללות.
בעבר התקין שר-הדתות, בהסתמך על פקודת העדות הדתיות (ארגונן), 1926, תקנות, כאוזת נפשו, לגבי ענייני קבורה ומינוי רבנים. אולם בית המשפט העליון קבע שאין לו סמכות חוקית לכך. תקנות אלה, אמר בית-המשפט, אינן יכולות להתבסס על פקודת העדות הדתיות, שכן עם קום מדינת ישראל חל שינוי במושג ״העדה היהודית״, ואין לשר-הדתות או לממשלה הסמכות לחוקק חקיקת מישנה, על סמך חוק זה, אלא אם כן יארגן עדה יהודית מחדש. לאחר פסילת התקנות, הגישה הממשלה הצעת חוק בה ביקשה להעניק מחדש סמכות זו לשו. הדבר לא נעשה בחוק מקיף חדש, הדן בפרוטרוט ביחסים בין הדת והמדינה, אלא בחוק קצרצר, המעניק לשר יד חופשית. כלומר, במקום לקיים בכנסת דיון רחב על חוק עקרוני, מפורט ומקיף, נדרשה הכנסת לאשר כלאחר-ד סטאטוס-קוו שהיה בלתי חוקי.
התנגדנו לכך, כמובן, בחריפות רבה. אך לא הסתפקנו במתיחת ביקורת על הנוהל הזה, המרוקן את הכנסת מתוכנה. הוספנו ביקורת על הצד העקרוני:
חוק זה פסול בשני מישורים; מבחינה משפטית ומבחינה עניינית. הצד המשפטי ברור לגמרי; השר התקין תקנות; בית-המשפט קבע שהחוק, עליו ביסס השר את התקנות, אינו קיים; משמע, התקנות לא היו חוקיות. והנה באה הממשלה ואומרת: הבה נגיש חוק תשריר, כדי לאשר תקנות שהותקנו על-פי חוק שלא היה קיים.
אם קיים מצב, שבשטח מסויים אין חוק, על הכנסת לחוקק חוק. וכבר העיר חבר-הכנסת ארם, שאין זה סתם חוק, אלא חוק קונסטיטוציוני, הנוגע למהות היחסים בין הדת והמדינה. זוהי אחת הבעיות העקרוניות, ולשם פתרונה אי-אפשר להציע חוק תשריר, כלאחר יד, ולומר: הנה נתברר שלא היה חוק, הבה ניתן תשריר לתקנות שהותקנו בצורה בלתי-חוקית. דבר זה פסול מעיקרו.
זהו עניין חשוב. הוא מהווה את אחד המבחנים החמורים של הכנסת. לכנסת אסור לתת יד לנוהג זה, בלי כל קשר להשקפות על הנושא המסויים של הצעת החוק. אם תיתן הכנסת תשריר לתקנות בלתי-חוקיות, פירוש הדבר שהיא מתפטרת מתפקידה, שהוא: לחוקק את חוקי המדינה. כאן נותנת הכנסת אפשרות לשר ולממשלה לעקוף את הסמכות התחיקתית של הכנסת. אם נוצר חלל ריק בעקבות החלטה של בית-המשפט, ואי-אפשר להשאיר את הענין תלוי על בלימה, היה השר צריך להגיש חוק תשריר - עם כל הפסול שבכך - למספר