חודשים. השר צריך היה להעריך כמה זמן דרוש כדי להכין ולעבד הצעת חוק אמיתית, להביאה לכנסת, ולהעבירה דרך כל הליכי החקיקה. בהתאם לכך היה עליו להציע תשריר לשלושה, ארבעה או שישה חודשים. לא הייתי מתווכח עם השר על חודש נוסף...
נכון: גלגול מחילות.
היינו מאשרים תשריר לחצי שנה, ובינתיים היתה הכנסת נכנסת לעומקה של הסוגיה עצמה ומחוקקת חוק רצוי לרוב של הכנסת. הרי אנו, המיעוט, לא נחוקק את החוק! הרוב הוא אשר יחוקק אותו. וכך תהיה לעם ההרגשה, שהכנסת מילאה את תפקידה, שהכנסת ביררה את דסוגיה, דנה בחוק בקריאה ראשונה, שניה ושלישית וגם בוועדה! שנתקבל חוק לאחר דיון של ממש. לעומת זאת - לבוא כך, כאילו מאחורי הגב, אם מותר להתבטא כך, ולחוקק חוק תשריר שיתן סטטוס חוקי לתקנות שאינן מבוססות על חוק קיים - זו דרך פסולה מעיקרה.
יש לבעיה גם צד עיוני, נוסף על הצד המשפטי. חבר-הכנסת בדר אמר שאין ויכוח בבית הזה על הסוגיה העקרונית. יש לי חדשה בשבילו: יש ויכוח. אני בהחלט רוצה להתווכח על כך. יש ויכוח על העקרון של הפרדת הדת מהמדינה.
עקרון זה אינו מקובל על כל הבית. אינני יודע על כמה מחברי הבית מקובל העקרון הזה. אני דוגל בהפרדה מוחלטת של הדת מן המדינה, ושל המדינה ימן הדת. אני רוצה לומר, אם יורשה לי, כמה מלים בנושא זה.
ההפרדה של הדת מן המדינה דרושה גם לציבור החילוני וגם לציבור הדתי. היא דרושה לציבור החילוני, כדי שהוא יוכל לחיות. את חייו - ולמות את מותו. במיקרה זה - כאוות נפשו. כשם שאין לכפות אורח-חיים דתי על חילוניים, כך אין לכפות עליהם אורח-מיתה ז-תי. זכותה של משפחה חילונית היא לקבור את מתיה לפי טעמה, לפי השקפתה ולפי המנהגים המקובלים עליה. בשטח זה צריך היה להיות הסדר ארצי של שירות-קבורה ממלכתי או שירות-קבורה עירוני. במיסגרת שירות אחיד, יקבעו כל משפחה וכל חוג, לפי השקפתם, את מינהגי הקבורה והמינהגים המתלווים לקבורה.
אני רוצה להוסיף משפט שרציתי להשמיעו זה מכבר. הפרדת הדת מן המדינה דרושה, לדעתי,
גם לציבור הדתי. בעניין זה אני רוצה להעלות בקצרה מחשבה מסויימת. מה קורה בעקבות אי-ההפרדה, בעקבות חוק מסוג זה המונח לפנינו? למעשה, נמסרת השליטה על הציבור הדתי, ולא רק על הציבור החילוני, למפלגה אחת, מפלגה שהיא מפלגה פוליטית, מפלגה שראשיה נבחרים בדרכים פוליטיות, לא על-פי סמכות של גדולי התורה, לא על-פי סמכות דתית, אלא על-פי סמכות פוליטית מובהקת. למפלגה זו נמסרת שליטה מוחלטת על הציבור, הדתי והחילוני כאחד, באמצעות חוקים כאלה. אלפי עסקני מפלגה, ממקורבי המפלגה המסויימת, משולבים ומשובצים במנגנון המדינה, במנגנון המועצות הדתיות, במנגנון העיריות וכדומה. יש שכבה עצומה, המתפרנסת כיום על שירותים אלה, ואין כל אפשרות לחוג דתי אחר לחולל ריפורמה ושינויים כלשהם בציבור הדתי. אין כל אפשרות לכך. יכול לקום היום חוג, ואיני מתכוון דווקא לחוג הרפורמי או השמרני, אפילו אורתודוכסי. יקום חוג וירצה לחולל שינוי בחיים הדתיים בארץ, הרי יעמוד מול קבוצת הלחץ העצומה הזאת של מפלגה אחת, השולטת הודות לחוקים שנתקבלו על-ידי מוסד חילוני. המוסד החילוני נותן בידי המפלגה האחת את מכשירי הכוח הכלכליים-האנושיים, כדי שלא תיתכן שום אפשרות של התחדשות דתית בארץ. לכן אינה יכולה להתפתח תנועה כמו התנועה שרוצה להקימה הפרופיסור אורבך, תנועה להתחדשות דתית אורתודוכסית. לא תיתכן בארץ התחדשות הדת, לא תיתכן התחדשות בחיים