העסקנים הדתיים התרעמו מאד על דברי אלוני - אך היה זד. כאין וכאפס לעומת התרגשותם למישמע
נאומנו, שהיה בבחינת הכרזת-מלחמה ברורה, עם קביעה מפורשת של מטרות-מלחמתנו:
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה.
הגיעה השעה להשמיע, מעל במה רמה זו, בפה מלא וללא שום סייג, את התביעה החד-משמעית להפרדה טוטאלית בין המדינה והדת. קם דור בישראל המואס בכפייה הדתית החשוכה* בהפיכת המדינה לקהילה, ובקיום ממשלה ההופכת את עצמה לחבורת גבאים.
קם דור הנושא את עיניו אל ישראל חדשה, משוחררת, חופשית, חילונית ופלוראליסטית.
קם דור המואס בדפוסי הגטו, במקח-וממכר של עסקנים צבועים, ההופכים את אלוהיהם קרדום לחפור בו, דור שאינו רוצה גטו חדש, וגם לא ואתיקן יהודי.
בשם דור זה אנו תובעים: הפרדה טוטאלית בין המדינה והדת.
לא כעיקרון מופשט, לאחרית הימים. לא כרעיון עיוני לסימפוסיונים מלומדים. לא בקישוט מזוייף לסטאטוס קוו, מה גם שאינו סטאטוס ואינו קוו אנסה, אלא קו-חזית הנע קדימה ללא הרף, על גלי הסחיטה והקנוניה.
הפרדה טוטאלית בין המדינה והדת - כמדיניות אקטואלית, כיעד ממשי של מאבק פוליטי בלתי-נרתע, לשם כינון מישטר דמוקראטי אמיתי, בדומה לזה הקיים במדינות המתוקנות.
הפרדה טוטאלית בין המדינה והדת - מה פירושה?
• לא יהא שיפוט מחייב במדינה, זולת השיפוט של מערבת-המשפט הממלכתית, על פי החוקים המתקבלים על-ידי רוב העם באמצעות נציגיו הנבחרים.
לא יתכן כי באמצעות חוק חילוני יכפו על הציבור חוקים שמקורם בספרי-קודש, שאינם ניתנים לשינוי באמצעות הכרעה דמוקראטית, ור,מבססים דיקטטורה של הרבנים המסתמכים על השראה אלוהית.
• לא תהא החזקת שום מוסד דתי מטעם המדינה ועל חשבון משלם-המיסים.
• לא יהא שום חוק, ממלכתי או עירוני, המגביל את זכותו של אדם לחופש-התנועה, לחופש״ התפריט, לחופש-העסקים ולחופש-הבידור, מטעמים דתיים.
• לא תהא בשום בית-ספר, המוחזק על-ידי משלם-המיסים, שום תוכנית-לימודים הכוללת חינוך דתי, גלוי או מוסווה.
• תהא הפרדה מוחלטת בין השלטון, שאינו יכול לכפות על הרוב (או על המיעוט, ואפילו מיעוט קטן) אידיאולוגיה, עיקרי אמונה ופולחן - ובין המישור הדתי, שהוא עניינו הפרטי של כל אדם ושל כל חוג מעוניין.
מי שרוצה להישפט בפני רב, זכותו לעשות זאת, כזכות כל אזרח לבוררות מרצון.
מי שרוצה להתחתן או להתגרש בפני רב - זכותם לעשות זאת, בהסכמה הדדית.
מי שרוצה לתת לילדיו חינוך דתי, בהתאם לאמונתו - זכותו לדאוג לכך, בנוסף לחינוך הממלכתי.
מי שרוצה לקיים בית-כנסת או כנסיה, מקווה או מיסגד, לבחור ברב או באימאם או בכומר חופשי לעשות זאת. אין זה נוגע למדינה.
המדינה צריכה להעניק לשיפוט הממלכתי את הסמכות לדון בכל ענייני האזרח, כולל כל ענייני המעמד האישי.