של הממשלה, אם יפעל בה תיכנון ממלכתי עליון, המתווה את המסלול, והעושה את ההתקדמות במסלול זה לכדאית גם ליזמים וגם לפועלים.
מר ספיר אומר: ״...במשק כמו שלנו, אפשר מטבע הדברים, להכין תחזיות. אך אלה אינן נבואות המתקיימות במדוייק...״
ואנו אומרים: אוי להנהגה הכלכלית, אשר ההיפך מכל תחזיותיה מתקיים במדוייק!
מר ספיר הוכיח, בתקציב השנה שעברה, כמו בתקציב השנה, כי אינו מסוגל להינתק מכלכלת הבילבול הממלכתי, כלכלת התכתיב המאולתר.
כנגד אלה אנו מעמידים את רעיון המשק המודרני והמתוכנן, משק היוזמה המודרכת, המדרבן ליצירה ולמאמץ, והמשתלב כחלק אורגאני בכלכלת המרחב והעולם.
מכל הסמלים של החיים הפרלמנטאריים, אין סמל חשוב יותר מן הוויכוח על תקציב-המדינה. כי עצם לידת הרעיון הפרלמנטארי קשור ברעיון התקציב. משלמי המיסים תבעו מן המלכים את הזכות לקבוע בעצמם על מה יוצאו מיסיהם, זמן רב לפני שהעניק המלך לפרלמנט את הזכות לבקר את הרשות המבצעת ולחוקק חוקים, קבע הפרלמנט כמה מיסים ישולמו למלך, מי ישלם וכיצד. לכן מהווה הדיון על התקציב בכל פרלמנט את שיא פעולתו. זוהי ההזדמנות למתוח ביקורת עקרונית על פעולות הממשלה, להעביר תחת שבט הביקורת כל משרד ממשלתי לחוד, להסתכל בפעולותיו בזכוכית מגדלת. להלכה, זהו המצב גם בישראל. אך זוהי הלכה בלבד. למעשה אין לכנסת השפעה ממשית על התקציב.
כאשר מוגש תקציב כזה בארצות-הברית, דומה הקונגרס לאינקוויזיציה. ועדות-מישנה מזמינות את השרים לחקירת שתי-וערב אכזרית ומפרכת, לעיני הציבור, שואלים אותם על כל הוצאה ועל כל פעולה. לקונגרס יש .צוותות של חוקרים, המספקים אינפורמציה שאינה תלויה בממשלה. גם חברי מפלגתו של הנשיא אינם מקבלים ממנו הוראות, מקצצים בלי היסוס מיליארדים של דולארים מן ההצעה הממשלתית.
התוצאה: לעולם אין הממשלה מקבלת את אשר היא דורשת. הקיצוצים של הקונגרס מגיעים תמיד לאחוז .ניכר מאד. כדי לקדם סכנה מסוג כזה, הומצא בכנסת רעיון המשמעת הקואליציונית. כל מפלגות הקואליציה מתחייבות מראש להרים את היד באופן אוטומאטי, למען הצעת התקציב הממשלתית.
הדבר ניכר היטב בוויכוח על התקציב. כל הנואמים יודעים, כמובן, שזה ויכוח סרק. כי עוד לפני שמתחילה הקריאה הראשונה של התקציב במליאת הכנסת, מעבירה הכנסת את התקציב כולו לוועדת הכספים כדי להכינו לקריאה השניה.
ועדת הכספים מונה 19 איש, ובה לא ניתן שום ייצוג לסיעות הקטנות; ומאז נתכוננה ממשלת הליכוד הלאומי אין בה כל ייצוג לסיעות האופוזיציה.
במשך שנים הפקיעה הוועדה הזאת את מרבית הסמכויות של מליאת-הכנסת. הדיון ״הרציני* בתקציב כאילו מועתק מהמליאה לוועדת הכספים.
כלפי הציבור מנסים חברי הוועדה להעמיד פנים כאילו נערך בה מאבק איתנים על כל אחד מסעיפי התקציב, אלא שכל באי הכנסת יודעים היטב, כי בוועדה זו שררה האידיליה של הליכוד-הלאומי - מבאדר עד שם-טוב, ומשם-טוב עד באדר - עוד לפני שקם הליכוד-הלאומי של בגין וחזן.
האמת היא, כי הוועדה בהנהגת היו"ר שלה, ישראל קרגמן, מאשרת את התקציב כמעט אוטומטית.
מן הוועדה חוזר התקציב למליאת הכנסת, ל״קריאה שניה״. זו היא בדיחה עגומה עוד יותר.
לוויכוח על כל המיליארדים של הכנסות המדינה, במסגרת הקריאה השניה של חוק התקציב לשנת 1966/67,