גויות של הסיעה, חלילה, אלא לפי גודל הסיעה. סיעה קטנה שהגישה מאה הסתייגויות מקבלת פחות זמן מאשר סיעה גדולה שהגישה הסתייגות אחת - או שלא הגישה בכלל שום הסתייגות, והרוצה לדבר סתם.
התוצאה: ההנמקות מושמעות בפני אולם ריק. כמעט איש אינו מקשיב להן, ואיש גם אינו מעוניין בהן. שהרי התוצאות ידועות מראש, ההצבעות נערכות במרוכז, ואז מתמלא האולם לשעה קלה.
אי אפשר היה לעבור על כך לסדר היום:
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה. למרות שזמני מוגבל מאד, נדמה לי שאינני פטור מלהביע הרהור בחוג אינטימי זה על הצורה שלובש הדיון, שהוא, בכל פרלמנט בעולם, הדיון המרכזי של החיים הפרלמנטאריים. בדיון על תקציב של 4.6 מיליארד לירות, בו נאמרים הרבה מאד דברי טעם - אם נסכים להם, ואם לא נסכים להם - נוכחים באולם פחות מעשרה חברי-כנסת.
היו"ר ק. לוז: נוכחים יותר.
אולי אכנלי: אפשר לספור. ובכן, נוכחים שנים-עשר חברי כנסת. שלושה חברי כנסת על כל מיליארד לירות של הצעת התקציב.
אדוני היושב-ראש, האם זה לא צריך להוביל את נשיאות הכנסת למחשבה על תיקונים בנוהל הכנסת, תחת לחשוב על שיטות לסתום עוד יותר את הפה של הסיעות הקטנות?
יש לחשוב איך לארגן דיון תקציב, באופן שלחברי הכנסת יהיה חשק לשבת בכנסת, כאשר מדברים על מיליארדים אלה, ושהדיונים יהיו צמודים להצבעות - כמו שכבר העיר כאן חברהכנסת וילנר. אחרת קורה שבדיון מעטים מאד הנוכחים, ואחר-כך בהצבעה, יש תרגיל התעמלותי של הרמת ידיים. הידיים עולות ויורדות. אין זה עושה רושם טוב.
היו"ר ק. לוז: היום לא תהיינה הצבעות.
אבנרי: אני יודע. חבל מאד, כי אחרת היו באולם יותר חברי כנסת.
היו"ר ק. לוז: היום אין הצבעות, לפי בקשת סיעה אחת, כי היום מתקיימת הוועידה החקלאית. כנהוג במקרים כאלה, כאשר סיעה מבקשת לא לקיים הצבעות, איננו מקיימים הצבעות באותו יום.
אבנרי: אם כך, צריך היה לדחות גם את הדיון.
היו"ר ק. לוז: הנוהג מאז ומתמיד הוא, שדוחים את ההצבעות.
אבנרי: אולי היה צריך לשקול מחדש, אם הצמדת ההצבעות לדיון על ההסתייגויות לא תביא לכך שהנוכחות בכנסת תהיה מתאימה ונאה יותר להליכים דמוקרטיים.
לעצם הענין - הגשנו 26 הסתייגויות. אין כל אפשרות לנמק אותן במסגרת הזמן העומד לרשותנו. אעיר רק הערות כלליות, ואגע בכמה פרטים.
אנחנו - במקרה זה, התנועה שאני מייצג אותה - מינינו ועדת כלכלנים, מכובדת לדעתי, שעברה על התקציב מתחילתו ועד סופו, ובדקה מה אפשר לקצץ. את הצעותינו אביא כאשר נדבר על תקציבי המשרדים. הגענו לסכום של מיליארד לירות, שלדעתנו אפשר לקצץ בלי קושי, בלי לקצץ בפעולותיה החיוניות של הממשלה, לא בשטח הסוציאלי ולא בשטח הבטחוני, כי אם באדמיניסטרציה ובפונקציות שהן לדעתנו בלתי-חשובות.
אמר אתמול אחד מחברי-הכנסת בשעת הדיון, שהיה יותר אחראי מצדנו אילו היינו מסתפקים בסכום קטן יותר, כי הסכום הגדול מבהיל, ונראה לא-אחראי.
אני יודע שבקונגרם האמריקאי, הגיעו סינטודים מכובדים מאד לקיצוצים של רבע מתקציב המדינה. על הצעות קיצוצים יש לדון, והציבור צריך להיות משוכנע שנערך דיון על הצעות אלה, ושהיו טעמים טובים לכך שלא יהיו קיצוצים.
מי שאינו מוכן לקבל קיצוצים של מיליארד לירות, מדוע לא יסכים לקיצוצים קטנים יותר ? אינני רואה שהכנסת מתקדמת לקראת קיצוצים קטנים יותר. רק כאשר היתה תנועת התנגדות