גישתנו העניינית בלטה גם בדיון על תקציב משרד החקלאות. היינו היחידים שדיברנו על תקציב זה כשלעצמו:
כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה. בעת הדיון על משרדי הממשלה הקודמים הרבינו לדבר יעל כפילויות. והנה, אנו באים לדבר על משרד שכל-כולו כפילות. ישנו משרד החקלאות שתקציבו 35 מיליון לירות, פרט לתקציב הפיתוח, וישנה מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, שתקציבה 64 מיליון לירות. שגי מוסדות - העוסקים למעשה באותו הדבר.
בספרו המפורסם דיבר פרקינסון על האדמירליות הבריטית כדוגמה קלאסית לתיאוריה שלו על ניפוח המנגנון. הוא הוכיח שככל שקטן מספר אניות המלחמה של חיל הים הבריטי, כן גדל מספר הפקידים במשרד שהיה ממונה על חיל הים. פרקינסון היה שוכח את האדמירליות אילו הכיר את מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. ככל שקטנה פעולת ההתיישבות - והיא קטנה והולכת, והצטמצמה לממדים זעירים - כן גדל המנגנון שם. *
השר אמר היום, בהרצאתו בעלת תנובת המספרים הברוכה כי תקום - ואולי כבר קמה -
ועדה (עוד ועדה!) שתבדוק לשם מה דרושה מחלקת ההתיישבות. כבוד השר, מה עוד יש כאן לבדוק? צריכים להחליט, פשוטו כמשמעו: לחסל את המחלקה הזאת. כאן אפילו אין צורך בוויכוח על ציונות, על קיום הסוכנות בתור שכזו, על אידיאולוגיה ועל השקפת-עולם. כאן יש עניין פשוט של חשבון. תקציב המחלקה הוא 64 מיליון לירות. הממשלה - כלומר, משלם המיסים - משלמת למעלה מ-40 מיליון לירות. הסוכנות עצמה משלמת רק 18 מיליון, ובכסף זה אפשר להשתמש למטרה יעילה יותר...
כבוד היושבת-ראש, אין עוד ענף שמדובר בו כל כך הרבה על תכנונים ויש בו כל כך מעט תכנון אובייקטיבי. יש לכך סיבה פשוטה: החקלאות היא בידי תנועות פוליטיות, התנועות הפוליטיות חולשות על מנגנוני מפלגות ושלטון, וכך לא ייתכן כמעט תיכנון כלכלי אובייקטיבי שלא יתנגש באינטרסים קיימים. ייתכן שזה מצב טבעי, אך התוצאות הן מזיקות ופסולות.
מאז קום המדינה הוקמו מועצות ייצור כמעט בכל ענף חקלאי. הן הוקמו מכוח החוק והן חילקו את מכסות הייצור על-פי מפתח פרוטקציוניסטי ועל-פי כמות הייצור שהיה קיים בתאריך הקובע. שיטה זו גרמה לעיוותים, למסחר במכסות ייצור, לעידוד משקים מפגרים שאחרת לא היו מחזיקים מעמד, למניעת הורדה בהוצאות הייצור. למעשה נקבעים המחירים על-פי המשק החלש והמפגר ביותר.
מכאן שקשה להגיע לתיכנון כולל ורציונאלי. למשל: ברור כי היעילות דורשת יחידות-ייצור גדולות. תחת זאת הוקמו ומוקמים משקים המבוססים על יחידות משפחתיות קטנטנות. זהו ביזבוז עצום של כוח אדם, הון ומשאבים אחרים, שאפשר היה לנצלם. אולי כדאי לחשוב על תמריצים שישכנעו משקים משפחתיים כאלה להתאחד מרצונם החופשי ליחידות-עיבוד גדולות.
אותו כלל חל על הצורך בהתמחות. פעם היה האידיאל משק מעורב, מכסימום של אנשים על מינימום של שטח. זו היתה תורת מחלקת ההתיישבות. אחר כך המציאה את משק השדה, שטח גדול יחסית, בלתי-מושקה, לגידולי בעל, וחצר קטנה לאספקה ביתית של ירקות. הוחלט להקים משקי הר בלי בסים כלכלי, בלי מים ובלי מקורות פרנסה קבועים אחרים בתחומי הישוב. אחרי שזה נכשל בעדולם ובהרי ירושלים, חוזרים על אותו עקרון במרכז הגליל. כשזה נכשל, משתמשים בסיסמה הבטחונית לחיפוי על הכל. אבל משק בלתי-מבוסס, משק מתרוקן, אינו מוסיף לבטחון. הוא מוסיף לחוסר בטחון. כיום מנסים לפתח משק אינטנסיבי בחבל הבשור, שמלבד אדמות יבשות ומים מלוחים אין בו נתונים חקלאיים.