להם הנחייה מרכזית. כך אין חוש-הריח מתואם עם חוש-השמיעה, אין רגל ימין מתואמת עם רגל שמאל.
מה חסר לשלטון זה לשם הכוונת המשקי יש לו הכל: שלטון על יבוא ויצוא, תעסוקה ואשראי, נזילות; בידיו מכשירי-שליטה כגון :מיסוי ישיר ועקיף, מכס ותשלומי-חובה, פרמיות וסובסידיות, יש הבל. אולם אין אותו מרכז-בקרה: החלק המרכזי של המוח, הצופה מראש את התהליכים, הקובע את התיכנון המיסגרתי הכולל, הנותן את ההנחייה האחידה לכל משרדיהממשלה ומישורי המשק.
זהו החלל הריק במערכת-השלטון, חור משווע, המונע כל נסיון אמיתי להבראת המשק.
בחלל ריק זה עומד אדם אחד. אין לזלזל במר ספיר - הוא אדם חזק מאד, בעל כושרשלטון, אדם היודע לפרוץ מחסומים כמעט בכוה התאוצה הפיסית שלו.
ומכאן התופעה המוזרה: במקום שנמצא מר ספיר, האיש, שם נמצא מרכז המשק. כשהוא עובר ממקום למקום, הולך עימו כל המשק, על יעדיו ותפיסותיו.
פעם היה מר ספיר שר המיסחר והתעשיה. אז ראינו אותו - ואיך יכולנו שלא לראותו, אלה מאיתנו שהם צופי-קולנוע מושבעים? - בדמות האדם הגוזר סרטים.
העיקר היה להקים מיפעלים. העיקר היה ליצור תעסוקה, בכל מחיר, אף במחיר של אותה אבטלה סמויה שמר ספיר בגילגולו הנוכחי כה מרבה לדבר עליה.
אז הוקמו מיפעלים בסרט הנע, כמעט מדי יום, בלי-חישובים של ריווחיות, נגד חישובים של ריווחיות. החממה של מר ספיר הגנה על הכל. זהו המשק הפרוטקציוניסטי, שאנחנו מרבים לדבר עליו(ואיננו מדברים עליו די הצורך, מפני שאין לנו זמן). לא רק כפרי-פוטיומקין כמו המיפעל של ג׳ימי לוי, אלא גם מיפעלים כמו ״ליילאנד״ באשדוד, מרכבי המכוניות, ״סומרפין״, ומאות דוגמתם. ייצור של שמונה ל״י לדולאר, עשר ל״י לדולאר, ולעתים אפילו שלושים ל״י לדולאר. ולא במיקרה דאג שר-האוצר שאיש אינו יודע - וגם הוא אינו יודע - מה מחיר הדולאר הנחסך בכל מיפעל.
מאז נתקיים במר ספיר תהליך של גילגול נשמות, והוא הפך שר-אוצר. לפתע חדלו כל התפיסות של אתמול להיות נכונות - מר ספיר החדש קם על מר ספיר הישן(וגם על יורשו). עכשיו מהווה את המרכז מר ספיר שר-האוצר - כלומר, למעשה, שר-התקציב.
זוהי נקודה, שאיש אינו שם לב אליה די צורכה. כשר-האוצר, בעייתו העיקרית של מר ספיר החדש היא לאזן את התקציב. הוא המעביד הגדול ביותר במדינה, משלם-המשכורות הגדול ביותר, בצד חבריו בחברת-העובדים. ממילא השתנתה נקודת-השקפתו לגמרי. בעיניו של שרהתקציב יכולה בעייה חשובה, אך מישנית, לקבל ממדים של הבעיה המכרעת בהא הידיעה. למשל, בעיית תוספת-היוקר שהשפעתה על המשק היא שולית, אך שהיא מרכזית למי שצריך לשלם באחד בחודש הבא את משכורות עובדי-המדינה או עובדי-ההסתדרות.
פלד: טעותן היא כזה, שמר ספיר היה נגד תוספת-היוקר גם כאשר היה שר-המיסחר...
אבנרי: בוודאי, אבל אז הוא לא פעל כפי שהוא פועל היום.
פלד: אז לא שמת לב לזה.
אבנרי: אז הוא לא עשה מה שהוא עושה היום, מפני שזה לא היה כל-כך השוב לו.
איננו אומרים שאין זו נקודת-השקפה לגיטימית. היא לגיטימית בהחלט, והיא צריכה להתבטא. אולם אנו אומרים: זוהי רק אחת מנקודות-ההשקפה הרבות הצריכות להשפיע על הכוונת המשק. זוהי נקודה אינטרסנטית צרה. הצעתנו הממשית היא זו: