משרד-האוצר צריך להיות למשרד-התקציב, ותו לא. בממשלות רבות בעולם זוהי פונקציה נפרדת, בדרג מיניסטריוני. שר-התקציב - שאפשר לקרוא לו גם שר-האוצר - צריך להכין את תקציב המדינה ולנהל את משק-המדינה. אולם מעל לשר-האוצר, וגם מעל לשר-העבודה, שר-המסחר-והתעשיה ושר-החקלאות, צריך לעמוד המתכנן הממשלתי המרכזי.
פישר: זה יהיה שוב מר ספיר!
אבנרי: לזה אני עומד להגיע עוד מעט.
מתכנן ממשלתי זה צריך להיות בדרג סגן ראש-הממשלה, מעין על-שר, אדם העומד בראש משרד תפקודי מצומצם, משוחרר מנטל אדמיניסטרטיבי, ראש של צוות יעיל של תיכנון כלכלי מרכזי, בעל פיקוח על התהליכים ובעל היכולת לכפות את המדיניות המרכזית על כל משרדיהממשלה, תוך תיאום מרכזי מחייב.
איננו מטפלים כאן בעניינים אישיים. יכול מר ספיר בכבודו ובעצמו להיות לסגן ראשהממשלה לתיכנון כלכלי (כל עוד קיים המישטר הקיים, כמובן). ואז, כשם שידע לכפות את אישיותו על הכל בגילגוליו הקודמים, יידע מן הסתם לאמץ לעצמו את גקודת-ההשקפה הנובעת מן התפקיד החדש, ולדאוג לכפייתה על הרבים.
מה היה מר ספיר - מר ספיר דאז, זה שקיים רק בדמיוננו - צריך לעשות אז?
כולנו מבינים מהי מחלת המשק שלנו. קיימים עשרות ענפים ומאות מיפעלים בלתי-ריווחיים, שלא יהיו ריווחיים לעולם. יש שירותים מנופחים, ובעיקר מנגנון ביורוקראטי מנופח(וטוב ששרהאוצר הודה בכך סוף-סוף בפה מלא, היום). יש להעביר, בצורה מאורגנת והדרגתית, את המשאבים ואת העובדים מענפים אלה לענפים חדשים, שאותם יש להקים או להרחיב לפי תיכנון כלכלי, שיבטיח דיווחיות ועמידה בתחרות בשוקי העולם.
על זה קל לדבר וגם דיברו על זה כאן היום. אבל לדיבורים אלה אין כל ממשות. זה לא יבוצע לעולם, חרף כל הדיבורים, כל עוד אין המכשיר המרכזי לביצוע זה. ומכשיר מרכזי כזה לא יקום לעולם, חרף כל הדיבורים, כל עוד שולט בארץ מישטר פרוטקציוניסטי, תרתי-משמע, המורכב מקבוצות-הלחץ שהן הנהנות מן המצב הקיים, כסרטן בגופו של אדם.
ואז בא שר-האוצר, בגילגולו הנוכחי, כמובן, ומציע תרופת-פלא; ביטול תוספת-היוקר.
ביטול תוספת-היוקר פירושו: תשלום פרמיה על-ידי העובדים למשק כושל.
זה אפילו איננו אספירין לחולה סרטן. זוהי נרקוזה חלקית, שבאה להשכיח את העיקר.
זה לא יועיל אף לאחד. זה רק יועיל לשר-התקציב לאזן את התקציב ב-1 בחודש הבא. חבל שאנשי-משק אחרים, מפני שגם להם אינטרס צר כזה, נתפסים לתרופות-אליל כאלה.
...אין זה נכון שהעובדים אינם מוכנים לסבול. הלוואי ומנהלי מלון ״הילטון״ ושותפי הלודד רוטשילד היו מוכנים לסבול ולהקריב למען המדינה כמו הפועל הפשוט דווקא בנמל חיפה. אבל לסבל צריך להיות צדק, ולסבל גם צריך להיות הגיון. הסובל רוצה וזכאי לדעת כי קורבנו מביא באמת להבראה...
ספיר אינו אדם מלהיב. הוא נואם גרוע, המשולל כל ברק רומנטי. אולי זו הסיבה לכך שבוויכוחים פומביים הוא מעליב, ומפגין זילזול. מי שקורא קריאת ביניים לספיר, שם את נפשו בכפו. הוא רואה בקריאות הביניים התגרות אישית ועונה לרוב בגסות.
כשקם ספיר לשאת את נאום הסיכום שלו, לא התכונן לענות לנאומו של אבנרי. הוא כלל לא שמע אותו.
עד שקם אבנרי לנאום, הקשיב - אם כי בזילזול בולם - לכל הנואמים. אך אחרי המשפט הראשון של אבנרי,