הם ביקשו להתקבל על-ידי ראשי הכנסת וראשי המערך, אך נענו בסרוב. אותה שעה החלה הכנסת לדון במצב התעסוקה.
הוויכוח, בו החל הכנס השני של הכנסת השישית, לא חידש דבר - אבל הוא הטיל אור על ההתנוונות הגוברת של הגופים המפלגתיים. כי כמעט כל המפלגות נתפסו בסתירות פנימיות, וכיסו עליהן במליצות דמגוגיות כרגיל, בלט הדבר במיוחד אצל רפ״י.* משה דיין נאם נאום ״ימני״ קיצוני, בו דרש ״לא לוותר״ לפועלים ולמחרת נאם אלמוגי נאום ״שמאלי״ מובהק, בו ציין שאי-אפשר לבצע דבר להבראת המשק באווירה של אבטלה.
התמונה בגח״ל לא היתה שונה. לשלושת דובריו - אריה בן-אליעזר, אליעזר שוסטק ** ומרדכי שטרן - לא היה דבר משותף, זולת ההתקפה על הממשלה. קשה היה להבין מה הם מציעים - כולם יחד או כל אחד מהם לחוד. חוץ ממרדכי שטרן, כמובן. הוא הציע לחדש את הבנייה בכל מחיר, דבר שאחד מחבריו העיר עליו, מאחורי גבו: ״הפעם לא דיבר שטרן בשם סיעת גח״ל, אלא בשם סיעת רסק״ו.*** בתוך מפא״י נאמר הכל - דבר והיפוכו, והיפוכו של היפוכו. ישראל קרגמן קבע כי אבטלה יוצרת ״שעת כושר״ להבריא את המשק, ובכך נרמז בפירוש כי הממשלה היתה מעוניינת באבטלה, כדי להוריד את השכר בכלל, או לפחות בענפים מסויימים. חברו-התאום בצמרת מפא״י בכנסת, משה ברעם, אמר את ההיפך: צריכים להקריב את הכל, את הבראת המשק ואת היעילות המשקית, כדי למנוע כל אבטלה שהיא.
תפקידנו היה להבליט את הניגודים הפנימיים האלה, כדי להוכיח עד כמה אובדות המפלגות עצות. אבנרי עשה זאת על-ידי קריאות ביניים, כי נאומנו היה מוגבל ל-10 דקות, ולא יכולנו לבזבז דקות יקרות אלה על ניתוח האפסות המחשבתית של המפלגות.
בכלל, קריאות הביניים הן תופעה שכיחה למדי במליאת הכנסת. קריאת ביניים מוצלחת עשויה לעורר גלי צחוק ולעיתים גם לעורר סערה ושרשרת תגובות. בדרך כלל ניתן לומר כי קריאת ביניים מוצלחת דומה למארב מפתיע. אחדים מחברי הכנסת מתבלבלים מקריאות הביניים המכוונות אליהם, שעה שהם ניצבים על הדוכן ואינם משבילים לנצל את היתרון שבידיהם, בעומדם על הדוכן בסמוך למיקרופון, אשר באמצעותו ניתן לגבור על האחרים. מכל מקום, קריאות הביניים הן בדרך כלל חומר חי ומתסיס.
כאשר דיבר ברעם בזעם נגד הביטוי ״אבטלה סמוייה״, שהומצא על-ידי פינחס ספיר עצמו, התפתח דו-שיח:
ברעם: ... דיבור בלתי פוסק על איזו אבטלה סמוייה, גם הוא תורם את שלו להרגשה בלב האוכלוסיה, שלפחות עובד אחד מבין כל עשרה מיועד לפיטורין. מה זה מקדם?
אבנרי: לא יפה להשמיץ את מר ספיר בהעדרו!
ברעם (בזעם): אני מבקש ממך לא להגן על כבודו של השר ספיר!
האמת הפשוטה היתה שאף לאחת מן המפלגות של המישטר הקיים לא היה פתרון של ממש לבעייה הכלכלית -
כי הבעיה נעוצה בשורשי המישטר עצמו. כל אחת מהן רצתה לעשות הון פוליטי מן המצב - אך בלי להציע שום גישה חדשה.
הדבר בלם בדברי יגאל אלון, שקבע את הטון. הוא נאם נאום יפה, מנוסח היטב, שהיה מתאים לכל סימפוזיון אקדמאי, אך לא הציע שום פתרון של ממש - זולת דיבורים סתמיים על הבראה, ותוכניות יפות לטווח ארוך. בינתיים ביקש מן הפועלים לשתוק. כלהלן:
* רפ״י חזרה למפלגת האם בשנת 1967.
** אשר אז טרם פרש מגח״ל.
*** שטרן טרם סולק ממישרתו כמנהל רסק״ו.