זה מצלצל כיום כאוטופיה. ועצם העובדה שזה מצלצל כאוטופיה, 18 שנה אחרי קום מדינתישראל, הוא כתב-האישום הנורא ביותר לממשלה זו ולכל קודמותיה.
כבוד היושב-ראש, בהביענו היום אי-אמון לממשלה זו, איננו חושבים רק על חוסד-התושיה שלה בחזית הכלכלית. לנגד עינינו עומד גם חדלונה המוחלט בחזית המדינית.
שתי החזיתות האלה, כבוד היושב-ראש, אינן אלא חזית אחת.
על נאום זה הגיב ראש-הממשלה, לוי אשכול, בדברי תשובתו, בקטע הבא:
חבר-הכנםת אבנרי אין לו סבלנות.
הוא הציע לנו שתי הצעות גאוניות. בדרך כלל אני רוצה לקיים את הכלל «מכל מלמדי השכלתי*. כשאני שומע בכנסת טענות, אני מקשיב להן. יתכן שפה ושם יש דברים נכונים.
ובכן, הבר-הכנסת אבנרי הציע לנו שתי הצעות גאוניות: האחת, שופר-שלום גדול. אני,
בתמימותי, חשבתי שיש לנו כבר שופר ממורק ומצועצע, יש לנו העולם הזה שתוקע בקול גדול לשלום.
בהצעתו השניה מסביר לנו חבר-הכנסת אבנרי שאנחנו - ולצערי זו אמת, וזו הצרה - רק שניים וחצי מיליון יהודים. חשבתי שהצעתו תהיה שניר,פך למאה מיליון יהודים בארץ. אבל אין אני יודע איך עושים זאת.
דמותו הפוליטית של המישטר הקיים במדינת ישראל, מתבטאת בעובדה הפשוטה שעשרים שנה אחרי קום המדינה לא התקרבנו אף בצעד אחד אל השלום. נשארנו מיבצר מנותק, מבודד ומצומק. בעד כשלון היסטורי זה אנו משלמים סכום ניכר מדי שנה בתקציבי ביטחון - זאת אומרת שכל משפחה בישראל משלמת סכום ניכר מדי חודש בעד אי-יכולתו של המישטר למלא את תפקידו המרכזי.
זוהי הנקודה העיקרית. כאן מתאחים הקטעים לתמונה שלמה. החזית הכלכלית והחזית המדינית, הינן לאמיתו!
של דבר - חזית אחו/ המישטר הקיים אינו הש בכך.
אילו היה חש בכך, ייתכן שהדברים היו שונים.
על הקשר שבין שתי הזירות עמדנו בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים. מצד אחד הזהרנו מפני מיקסם השווא.
הגאות הכלכלית העוברת עתה על הארץ ושתימשך קרוב לוודאי עד הבחירות הקרובות, לא תרפא את מחלות המשק. משבר כלכלי חדש יפרוץ אחרי הבחירות לכנסת השביעית. מיליוני הדולארים, שנאספו בעקבות מלחמת ששת-הימים, אין בכוחם להביא לעצמאות כלכלית ולהנצחת הגיאות השוררת עתה (בשלהי שנת 1968) במשק. שהרי כסף זר זורם לאותם מפעלים כושלים, שבגללם פרץ המיתון.
מצד שני, תבענו לנצל את ההזדמנות שנוצרה בעקבות מלחמת ששת הימים לעידוד יוזמה כלכלית ומדינית.
בסוף שנת 1967 נערך בכנסת דיון על מצב התעסוקה. אמרנו אז:
שר-העבודה דיבר היום על הצורך בעבודות ציבוריות. כולנו מבינים שאין מנוס מכך. ההא הפליג בתקווה שהתקציב לענייני-פיתות, לעבודות ציבוריות, לא יפול בשנה הבאה מן התקציב בשנה השוטפת.
מדוע לא יפליג שר-העבודה במחשבות יותר מרחיקות-לכת, וינסה לשלב, למשל, בבעיות אלה את יישוב הפליטים?
הנה לפנינו אפשרות של פרוייקט ציבורי עצום מבחינה כלכלית, שלא לדבר כלל על ההשלכות המדיניות.