הכסף הדרוש לכך מצוי, לפי מיטב הבנתי, והוא לא יבוא ממקורות פנימיים.
אילו היתה !ממשלת ישראל באה היום עם פרוייקט מרשים וגדול להתחלת יישוב הפליטים בארץ-ישראל - אין שמץ של ספק שהיו נמצאות לכך קרנות בינלאומיות גדולות.
אני מרשה לעצמי להסתמך כאן על דובר של המערך, חבר-הכנסת חיים צדוק, שאישר זאת בדבריו בשבוע שעבר. מזה הרבה שנים אנחנו יודעים שכל גורם ישראלי, שיבוא ליישב את בעיית הפליטים, ימצא בעולם כל סכום-כסף לכך.
כאשר אמרנו זאת לפני המלחמה, בשעה שהנתונים היו שונים לגמרי - עורר הדבר התנגדות שעוד אפשר להבינה. אבל היום, כאשר ניתן לגשת לפיתרון הבעייה הזאת בשטחים המוחזקים, אני תמה ושואל: מי בכלל יתנגד לכך ?
הרי אף הדוגלים בסיפוח השטחים, ׳מכריזים השכם והערב שהם רוצים ליישב בשטחים אלה את הפליטים. על אחת כמה וכמה אנשים כמונו, הדוגלים בהקמת פלסטין ובפדרציה.
יגאל אלון: הצטרפת ל״ניצים״ ?
אורי אבנרי: לדעתי זוהי תוכנית השלום בהא-הידיעה היום.
מי בכלל יכול להתנגד לתוכנית יישוב הפליטים? למה אין הממשלה ניגשת לזה מייד? למה היא נסוגה מן הרמזים שהשמיעה בכיוון זה בשבועות הראשונים אחרי המלחמה ?
איזה הסבר יכול להיות לכך, ׳מלבד הכוונה להביא את הערבים לידי הגירה ? דהיינו: לא רק סיפוח, כי אם סיפוח שטחים מעוטי-אוכלוסיז ככל האפשר, בניגוד להצהרות הפומביות של התומכים בסיפוח!
מי שאינו דוגל בפיתרון זה - פיתרון שלילי לחלוטין מכל הבחינות - מוכרח לראות את האפשרויות הכלכליות העצומות הגלומות בתוכנית להתחלת יישוב הפליטים.
זה יבוא הון עצום, זו תעסוקה עצומה ויצירת תשתית; זה מנוף עצום לפתרון פוליטי של בעיית ארץ-ישראל בכל כיוון שהוא.
ובכן, מדוע אין הדבר מתבצע ? מדוע אינו נמצא בתיכנון ממשי ? מדוע אין אפילו רמז לכך בנאום פרוגרמטי כמו זה של שר-העבודה היום ?
הממשלה לא עשתה שום צעד בכיוון זה. להיפך, בעת שהשיב ל-4 הצעות לסדר-היום מטעם נציגים של סיעות הקואליציה, שקראו לפתרון חלקי של בעיית הפליטים, הצהיר אשכול מעל במת הכנסת, כי אין כל כוונה לגשת לפתרון חלקי של בעייה זו.
מובן שהאזרח הישראלי נאלץ לשלם את המחיר.
למרות הנצחון האדיר שהנחיל צה״ל במלחמת ששת הימים, גדלו הוצאות הבטחון במידה- ניכרת. לא היתה עדות משוועת יותר לכשלונה של ממשלת הליכוד הלאומי, מאשר העלייה התלולה בתקציב הביטחון. בשנת 1968/69 יוצא על בטחון פי שתיים יותר מאשר בשנה שקדמה למלחמה.
חשוב היה, איפוא, לחזור ולהבליט את הקשר ההדוק שבין כלכלה וביטחון, בין כלכלה ומדיניות חוץ, בין כלכלה ושלום.
ניצלנו כל דיון כלכלי שנערך בשלהי שנת 1967, ובמחצית הראשונה של שנת 1968, להבלטת קשר זה.
כך למשל נסתיים נאומנו בעת הוויכוח שנערך בכנסת על הפיחות של סוף שנת 1967, במלים הבאות:
המיני-פיחות הזה נגרם במישרין על-ידי מלחמת ששת הימים. כי סגירת תעלת-סואץ היתה
ם-3 ל״י ל-3.5 ל״י הדולר.