האחרונים... ברור כי הנשק הרב הזורם לארצות-ערב יש לו השפעה על התופעות האחרונות.
אבנרי: דרוש חוק. אבל חוק טוב, צודק. דמוקראטי.
לנדאו: דרוש חוק עם שיניים. למסרה זו לא ייתכנו חוקים טובים.
לא היתה זאת דעתה של חרות בלבד, אלא דעת המישטר כולו. זה נתגלה חיש מהר, כאשר קם דויד הכהן להתווכח עמנו אף הוא.
הכהן: (חבר הכנסת לנדאו) עשה מלאכה טובה כל-כך במחצית השניה של נאומו, כאשה הוא ענת לביקורת של חבר-הכנסת אבנרי, ולמעשה הוא חסך לי את העבודה.
אך מכיוון שאני כאן, אני רוצה לומר לחבר-הכנסת אורי אבנרי, ראשית, כי מוטב שלא ירבה בהגזמות ז׳ורנאליסטיות כאשר הוא מדבר בכנסת... המדובר הוא לא באגוזים ובננות, כפי שהוא התבטא, אלא בחיי כל המדינה הזאת. החוק הזה בכלל לא היד. קיים, אילולא היינו זקוקים לו, והוא יודע זאת היטב.
...הסיכון הוא מעבר לגבול. מעבר לגבול יושבים אנשים שאתה יודע מי הם. אין לך כל השפעה עליהם, עם כל רצוני שתהיה לך השפעה כזאת. אם כי אינך השליח הנאמן עלי, אני מקווה כי תשפיע על שליטי ערב שיפסיקו בהסתתם ובאיומיהם... ההכרזות (שלהם) הן התקלה.
ולא החוקים האלה שאתה מתנגד להם.
אבנרי: ממתי אנחנו מפחדים מהכרזותז
איש מפא״י* שני, ח״כ ברוך אזניו״ הקדיש לנו אף הוא את מרבית דבריו. הוא פתח את נאומו במלים: אני מתייחם בכבוד לכל חבר-כנסת באשר הוא חבר-כנסת. זה כולל גם את חבר-הכנסת אורי אבנרי. לכן אני מבקש שיקשיב לדברי בראשיתם, וילמד מהם משהו.״
ואכן למדנו משהו. וזה מה שלמדנו: שבכל הוויכוח לא ענה איש לטענתנו - והיא שבמדינה דמוקראטית גם חוקי הבטחון צריכים לבוא מן הכנסת, תחת שתישאר בידי שר-הבטחון הסמכות המוחלטת להתקין תקנותחירום כאווודנפשו. כי במצב הקיים, יכול שר-הבטחון - אם ירצה בכך - להקים בארץ דיקטאטורה צבאית, בלי לשנות אף חוק אחד; פשוט, תוך שימוש בסמכויות שהוענקו לו על-ידי הכנסת ללא מחשבה.
על כך לא דיבר איש מאנשי הקואליציה. על כך גם לא דיברו תופיק טובי ושמואל מיקוניס, נציגי שתי המפלגות הקומוניסטיות, שהקדישו את כל דבריהם לצורך בביטול המימשל הצבאי. על כך גם לא דיבר סגן שרהבטחון, צבי דינשטיין, כאשר השיב למתווכחים. הוא הקדיש את עיקר דבריו לציון העובדה שרק פעם אחת הוגלו כפרים ערביים שלמים מן ״האזור המוגן״, בהתאם לתקנת-חירום זו. לפי הפרוטוקול:
דינשטיין: ... בחוק זה נעשה שימוש פעם אחת ויחידה, תוך מהלך הקרבות בשנת 1948,
בשלושה כפרים, ברעם, איקרית וחסאם...
אבנרי: הרבה אחרי הקרבות.
דינשטיין: לא. מני אז לא נעשה כל שימוש בחוק... תושבי אזורי הבטחון נעים בחופשיות, אל השטח ומתוכו...
אבנרי: אבל לא אנשי ברעם.
דינשטיין: פרם לאלה ששלטונות הבטחון החליטו שנוכחותם שם מהווה סיכון בטחוני,
וזה נעשה בשנת 1948/49.
אבנרי: דווקא כפר מארוני זה מסכן את המדיבהז
דינשטיין: אני סבור ששלטונות הבטחון לקחו בחשבון את כל הנתונים כאשר קבעו זאת בשנת 1948/49.
חוק זד. נתקבל ברוב מכריע. לאחר מכן נפתה הדיון בתקנת החירום השניה, הנוגעת לגיוס ציוד. ניצלנו את ההזדמנות כדי להשיב לכמה טענות שהוטחו נגדנו קודם לכן:
חתיכות נערך בשנתה הראשונה של הכנסת השישית