לוותר - לולא חששו כי, במצב הקיים ברחוב הערבי, יתפרש הדבר כפחיתות-כבוד, כפגיעה בכבוד המשפחה.
רבותי חברי-הכנסת, בסופו של דבר נצטרך להחליט: מה דמותו החברתית של הציבור הערבי שאנו רוצים כי יהיה שותפנו במדינה?
יכולנו לטפח בארץ ציבור ערבי מתקדם, משכיל, מחדש: מרכז פורה של מחשבה ערבית החוצה גבולות: דוגמה חיה ומעוררת-קינאה של קידמה חברתית וכלכלית ערבית, ציבור המקרין מרוחו על הנוער הערבי במרחב כולו. יכלו לקום בישראל קיבוצים ערביים ומושבים ערביים, מרכזי -הגות ערביים, סוציאליזם ערבי, טכנולוגיה ערבית.
זה לא קרה. היום ישנה רפורמה בדת המוסלמית מעבר לגבול, הישגים נועזים של קידמה חברתית - מעבר לגבול.
ואילו אנו חשודים בעיני רבים כממשיכי הדרך בה הלכו כל השלטונות הקולוניאליים מאז ומעולם: עידוד הפאטריארכים הנחשלים והשייכים הריאקציוניים, רכיבה על מסורת-כביכול מאובנת, כל זה מתוך סגידה צבועה ומתחסדת למושגים שאבד עליהם הכלח.
הגיע הזמן לחולל כאן רפורמה יסודית - מן הסוג שחוללנו אנחנו בחיים שלנו לפני שני דורות. ולא אבוא כאן בדרישה רק אל השלטון. אבוא באותה דרישה גם לציבור הערבי.
עזרנו, ונעזור בעתיד, לכל מאבק פוליטי צודק של המיעוט הערבי, המרגיש את עצמו, בצדק, מקופח מבחינה פוליטית.
אך אין שיחרור מקיפוח פוליטי ללא שיחרור-עצמי מכבלים חברתיים מיושנים. זאת למדה האומה העברית, וזאת לומדת היום האומה הערבית מעבר לגבול.
שיחרור חברתי אינו יכול לבוא רק מגבוה. הממשלה, החוק, יכולים לעודד ולטפח. אבל מעשה-השיחרור חייב לבוא מתוך הציבור הערבי עצמו. הנוער הערבי חייב לשחרר את עצמו.
תהיה זאת איוולת מצד חוגים מסויימים בנוער הערבי אם יגיבו על קיפוחים לאומיים בהתעקשות על מסורות כביכול-דתיות, מתוך תפיסה מוטעית כאילו הם סמלים לאומיים הדרושים לשם שמירת הזהות הלאומית - בעוד שבארצות המהפכה הערבית נעשה הכל כדי להתגבר על אותן מסורות עצמן, ולהכשיר את החברה הערבית לחיים ולהתחרות בעולם התעשייתי המודרני.
כבוד היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת. אני יודע שיש חברים בבית הזה, שקשה להם לעכל הצעה הבאה מטעם סיעתי, גם אם צידקתה זועקת לשמיים.
אני מקווה כי העוול המחפיר אשר הצעתנו זו באה לשים לו קץ, הסבל המשווע טל אלפי צעירות וצעירים הנכספים לאהבה ולחיי-משפחה - ישכנעו גם חברים אלה להתעלות, ולר לשעה קלר״ מעל לשיקולים ברמה זו.
אם הצעה זו תעבור לוועדה, לשיקול בכובד-ראש, יהיה זה יום-חג לאלפי צעירים אלה.
כשהתחילה הישיבה באותו יום, היה האולם ריק. כשנקרא אבנרי לדוכן כדי לנמק את הצעת-החוק שלנו נכחו בדיוק שני חברי-כנסת, חוץ מהיושבת-ראש.
בהמשך הדיון התמלא האולם, ובסופו נכחו כ-30 ח״כים. אך במשך כל הישיבה בלטו בהעדרם ארבעת הח״כים הערביים של מפא״י. הם נעדרו באופן הפגנתי, כנראה מפני שלא רצו להזדהות בעיני הציבור שלהם עם עמדת הממשלה.
הדיון כולו העיד על הצורה בה נחתכים בכנסת עיניינים חיוניים, הנוגעים לרבבות אזרחים.