«שוב מרחף
נמצאים אנחנו בתוך מיבחן המלחמה. אין איש בבית הזה יודע אילו מאמצים, אילו הכרעות, עוד ייתבעו מאתנו...
במיבחן-דמים זה רוצה העם באיחוד ובליכוד: רוצה העם בהנהגה מאוחדת, תקיפה אך נבונה, שתעשה את אשר יש לעשות...
כולנו יושבים בסירה אחת. מסביבנו הומה סערה, המאיימת לנתץ את סירתנו ולהשליך את כולנו אל המצולות״.
הממשלה המתייצבת היום לפנינו היא ממשלת חירום. היא מאחדת בתוכה את כל הכוחות האחראיים, במישרין או בעקיפין, לדרך בה הלבה המדינה מאז יומה הראשון ועד היום, ואין בה בוחות חדשים...
בכל זאת, כבוד היושב-ראש, אנחנו נצביע בעדה...
נצביע בעדה, כדי להפגין את חומרת הסכנה הצפוייה עתה למדינתנו, את הצורך העליון באחדות לאומית...
היינו ונישאר באופוזיציה לתפיסה שהובילה עד הלום - אך ניתן יד, ללא פקפוק וללא הסתייגות, לכל מעשה הדרוש להגנה על המדינה בשעת-חירום זו...
(5 ביוני 1967)
יומה הגדול של הכנסת השישית היה ה-5 ביוני 1967. היה זה אחד המקרים המעטים בהיסטוריה, בהם היה פארלאמנט נתון להפגזה ישירה. פגזים אשר נפלו מחוץ לבנין הכנסת הרעידו את זכוכיזתיו וקירותיו.
בעיצומה של ההפגזה הוזמנו הח״כים ושרי הממשלה, שהתכנסו עוד קודם במיקלטי הבית, לעלות לאולם המליאה. שם, לקול התפוצצויות, שהדם העמום ליווה את הדיון, הצביעה הכנסת כולה, מחרות ועד סיעת הכוח החדש (זולת ארבעת הקומוניסטים) בעד כינון ממשלת הליכוד הלאומי.
ביום זה, ובימים שקדמו לו ושבאו מייד בעקבותיו, היתה הכנסת דומה לפארלאמנט של ממש.
תחושת האחריות, שאפפה את כל דוברי הסיעות, הפכה כל ישיבה לחווייה. אולם כעבור זמן קצר, קצר ביותר, סגה החוויה ובמקומה באה מציאות אפורה חדשה - מציאות של כנסת ללא אופוזיציה של ממש.
...כנסת ״מאוחדת״, אמנם, אך כה שונה מזו שהתייצבה נוכח פני הציבור ב-5 ביוני 1967.
...ארבעה-עשר אלף אזרחים שלחו אותי לבית הזה כדי לשאת בו את דבר השלום, את חזון השתלבות ישראל במרחב... אין הם יכולים לייעץ לי עתה מה לעשות. רובם לוחמים עתה בחולות הנגב, מול הרמה הסורית, לאורך גבולנו המזרחי. הקשישים והנשים חושבים בחרדה על בניהם, ומתפללים - כן, מתפללים! - לשלום היקר להם מכל.״