כולנו יושבים בסירה אחת, אך לא על כיוון הסירה מחר מדובר עכשיו - אלא על הישארותה על פני המים...
בשמחת הנצחון של תש״ח, בתרועת ההצלחה של סיני, היה קולנו כקול קורא במידבר. מעגל-הקסמים של מלחמת ישראל-ערב לא נשבר. ההתנגשות הטראגית בין שתי התנועות ההיסטוריות הגדולות - תנועת התחייה העברית והתנועה הלאומית הערבית - לא נסתיימה. עתה אנו עומדים במיבחן דמים חדש...
במיבחן זה יעמדו לוחמי השלום, כשם שעמדו בכל מיבחן. הם לא יהססו ולא יירתעו. כמו תמיד, הם יילכי בראש...
השלום שאנחנו רוצים בו - השלום שאנחנו נשיג אותו, בכך אני מאמין באמונה שלימה
גם בשעה קודרת זו - הוא שלום בין אמיצי הלב, שותפות של בני-חורין, שילוב כל הטוב
והמתקדם במרחב זה, לטובת ערב, לטובת ישראל, לטובת המרחב כולו...
שלום כזה לא יקום, אם יאמין מישהו שאפשר להכניע אותנו בשדה הקרב...
לוחמי-השלום יילחמו, ביודעם כי המלחמה לא תפתור שום בעייה, כי במחיר היקר שנשלם לא נקנה אלא את סילוק האיום המיידי. לוחמי השלום יודעים שאחרי שנעבור את המיבחן למחרת היום - יהיה מוטל עלינו להעלות את המדינה על דרך חדשה, להוציאה מן המבוי הסתום של תשע-עשרה שנים, כדי שמלחמה זו תהיה האחרונה...
(5 ביוני 1967)
באותם ימים סוערים לא שאלנו איך הגיעה הסירה עד הלום; אילו מעשים ואילו מחדלים מנעו ממנה להגיע
אל המים הרגועים של נמל מיבטחים, במשך תשע-עשרה שנים ארוכות...
אבל בימים שקדמו לכך, ובימים האפורים שבאו לאחר תום המלחמה, נתנו ביטוי להשקפתנו המרחבית.
אמדנו: בעיית ישראל-ערב היא בעיית-הקיום של מדינתנו. אם נברח ממנה, תרדוף היא אחרינו. היא לא תיעלם מעצמה. האיבה הערבית הגוברת סביבנו, לא מעצמה תדעך.
הערבים לא ״יתפכחו״ סתם כך, והשלום לא יפול מן השמים. - למען השלום יש לפעול, לעמול למענו, במעשים, ביוזמה, בתיכנון ובביצוע נועז.
בשנת 1966 ובחוו׳שיה הראשונים של שנת 1967 חלה תזוזה כלשהי בתפיסת המוני ישראל לגבי עתידנו המדיני ■ושאלת השתלבותנו במרחב. המוני ישראל, ובעיקר אנשי העילית החברתית, נאלצו סוף-סוף להכיר בעובדה, היה,בעייה המרכזית של המדינה היא השגת השלום וההשתלבות במרחב.
אבל איש כמעט לא היה מוכן להסיק את המסקנות האישיות המתחייבות מהכרה זו. כי מי מוכן להיות יוצאדופן ולהגיד דברים בלתי פופולאריים ? מי מוכן, ברגע של היסטריה לאומנית, להרים את קולו נגד פעולת-תגמול של צה״ל?
מי היה מוכן להגיד בשעתו בפה מלא, שלא ייתכן כלל לחשוב על שלום ללא נכונות לקלוט פליטים ערביים ? דמי מוכן להצהיר היום, שיש מחיר לשלום, וכי מחיר זה מתבטא בתיתורים ובסיכונים ?
מי מוכן היה להודות בשעתו, כי לשם פיתוח יוזמת שלום רצינית יש צורך בשינוי המישטר בארץ - וכי על-כן יש להקים כוח פוליטי חדש, שחבריו ייראו ביוצאי דופן, יוחרמו על-ידי השלטון הקיים, יידרשו להביא קורבנות של כסף, כבוד וקאריירה ?