...זוהי כמובן דרך קשה. במשך שנים הלכנו בה. ורק עתה, בכנסת השישית, הגיעו הדברים לידי התמודדות רצינית. אנו העלינו את תפיסתנו המיוחדת, המרחבית, ואחרים הקשיבו לה וניסו להתווכח עמה. הדיונים המדיניים בכנסת משקפים במידת מה התמודדות זו.
אנחנו טעמו, כי אין זה משנה איזו ממפלגות המישטר עומדת בראש המדינה: ההבדלים המהותיים ביניהן אפסיים. הן אינן מסוגלות לפתור את בעיותיה הגורליות של המדינה. הן שבויות עדיין בידי האידיאולוגיה הציונית, אם כי לתודעת הציבור, ובעיקר לתודעת בני הנעורים, חדרה סוף-סוף ההכרה, כי מדינת ישראל נכנסה למיסגרת-קבע, וכי עליה להתמודד עם בעיותיה כמו שהיא, במיקומה הגיאופוליטי, במרחבה הטבעי.
בכך חדלה, כמובן, האידיאולוגיה הציונית הקלאסית להיות בעלת משמעות לגבי המציאות של מדינת ישראל. אולם אף על פי כן שולטת אידיאולוגיה זו עדיין בכל המפלגות הישראליות, וכן גם בכל המנהיגים המפלגתיים. היא לב-לבו של המישטר הקיים בארץ. כל עוד תשלוט אידיאולוגיה זו, לא יחול כל שינוי מהותי במצבנו המדיני.
עם כניסתו של אבא אבן למשרד החוץ,* החל להישמע קול חדש. זמירות יפות על שלום, על אקלים חדש של הבנה ישראלית-ערבית, מילאו את החלל. אלא שמאחוריהן לא עמד דבר.
אבן היה יכול לבצע מהפכה במשרד-החוץ, מייד עם כניסתו. הוא יכול היה לבנות מחלקה רצינית לביצוע מדיניות חדשה במרחב. אולם הוא נתקל בהתנגדות הכת של חסידי גולדה, שהשתלטה זה מכבר על המשרד, והוא השתמט מן הקרב.
אפילו רצה אבן להגשים את הצהרותיו, לא היה יכול לעשות זאת. פשוט אין כלים לכך. מחלקת המזרת התיכון במשרד-החוץ היא אבר מדולדל, המעי העיוור בגוף המנופח של המשרד. יש בה שניים-שלושה פקידים מתוסכלים ואין בה צוות המסוגל לתכנן מיבצעים ולבצעם. בדיון על תקציב משרד החוץ שנערך בתחילת 1966 עמדנו על מחדל זה: כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה. עד עתה דיברנו, בדיון על תקציביהם של משרדי הממשלה, על מנגנונים, כפילויות ובזבוזים, על לירות ודולארים. גם בדיון על משרד החוץ יכולנו לדבר על נושאים אלה - ויש לנו הרבה מה לומר על כך. אך הפעם, כבוד היושב-ראש, נדבר על דברים שאין להם מחיר בלירות ובדולארים - דם ומלחמה, חיים ושלום.
בנאומו בשבוע שעבר, וגם היום, אמד שר החוץ - ומי ידמה לו בכושר תיאור פלאסטי? -
כי מדיניות ישראל עומדת על שתי רגלים, הרגל האחת היא בניית כוחו המרתיע של צה״ל,. והרגל השניה היא חתירה מתמדת לשלום.
יודעים אנו היכן עומדת הרגל האחת בתקציב המדינה. יש שר בטחון, יש משרד בטחון ויש תקציב בטחון, המגיע לסכום גדול, וכולנו מבינים שיש צורך בכוח הרתעה. אולם, כבוד■ היושבת-ראש, היכן עומדת הרגל השגיה ? היכן בכל המנגנון העצום של ממשלת-ישראל, בכל התקציב העצום - הכוח המוקדש להשגת המטרה העליונה של דורנו, הציווי היסודי של המדינה - השגת השלום?
לפנינו מונחת טבלה מרשימה על מבנה משרד החוץ, צבעים מרשימים, שרטוט מרהיב עין.
אך מי שמעיין בטבלה זו, יכול להאמין כי מדינת-ישראל היא אי, השוכן אי-שם בין איסלנד ונורבגיה.
יש המאמינים, גם בבית הזה, שמוטב היה לנסר את המדינה במשור ענק מסביבתה * לפניו כיהנה בתפקיד זה גולדה מאיר.