דמק״י נידחו ברוב גדול עוד יותר, כך שלא טרחו אף למנות את הקולות. במתיחות ניכרת חיכו להצבעה על הצעתנו שלנו.
כשהורמו הידיים בעד ונגד, הן היו מעטות מאד. היה נידמה כאילו יש כחמישה בעד ובחמישה נגד, והרוב הגדול של הבית נמנע. אבנרי ניצל את זכותו לבקש את מניין הקולות.
שוב הורמו הידיים - והפעם הורמו, אחרי היסוס, 43 ידיים של חלק מאנשי המערך, המפד״ל והליברלים העצמאיים נגד קריאת השלום. בעדה הצביעו, מלבד אבנרי, רק הקומוניסטים. נמנעו: כל מפ״ם, כל גח״ל, רוב השרים (ביניהם ראש-הממשלה ושר-החוץ) וחלק מאנשי הקואליציה.
קשה לתאר הוכחה חותכת יותר למצב השורר בכנסת. רוב חברי-הכנסת מצביעים כרובוטים, בלי כל קשר לדיעותיהם (אם יש כאלה), על פי החלטות של מזכירי-המפלגות. כשאין החלטה כזאת, מפני שעלה דבר מפתיע, הם אבודים, כצאן שהרועה נטש אותו.
גרוע מזה. עניינים אישיים קטנוניים (במיקרה זה, העובדה שהצעה זו באה מאתנו) מעבירה את הכנסת על דעתה, עד כדי כך שהיא מצביעה נגד קריאה פשוטה ומפורשת לשלום - וזאת לאחר שראש-הממשלה טען בנאומו, כי אין דבר אשר ישראל משתוקקת לו יותר מאשר השלום!
ומה חמור יותר: עצם ההצבעה המבעיתה, או החיוך הלבבי של כמה מחברי-הכנסת, מאלה שהצביעו נגד הצעתנו, שניגשו אל אבנרי ואלי אחרי הישיבה ובירכו אותנו על ״טכסיס פרלמנטארי מחוכם ביותר!״
הוויכוח המדיני עצמו לא הביא שום אפתעות. הוא הוכיח מה מעט ההבדל בין המפלגות השונות של המישטר הקיים.
כשבא תורנו לנאום, כשעה לפני כן, שררה באולם אווירה של שיעמום. אמנם נכחו כארבעים איש, וגם דאש-הממשלה תפס את מקומו, אך רוב הנוכחים היו עסוקים בשיחות פרטיות או בקריאת עתונים.
התלבטנו קשה לקראת נאום זה. אחרי דיון החלטנו שלא לבזבז הזדמנות יקרה זו כדי לומר דברים שוליים, תגובות על נושאים אקטואליים חולפים, גברה בליבנו הדיעה שהגיע הזמן להגיד לכנסת דברים מרחיקילכת על בעיות השלום.
החלטנו להקדיש את הנאום כולו לנושא הפחות פופולארי בארץ ובכנסת: בעיית הפליטים. כשאבנרי הגיע לנקודה זו, פסקו השיחות הפרטיות. קריאות הביניים היו מעטות, אך המתח גבר ועלה. אבנרי דיבר מן הדוכן ישר אל ראש-הממשלה - מתוך נסיון כן לשכנע אותו שיש צורך בתזוזה בנקודה מכרעת זו:
שמונה-עשרה שנה אחדי קום המדינה נשארנו אי בודד, מזויין ומנותק במרחב עויין ואוייב.
זוהי המציאות היסודית של חיינו. כל השאר אינו אלא פועל-יוצא.
ראש-הממשלה דיבר בנאומו על מירוץ-החימוש, הבולע את מיטב פרי עמלנו. זהו סימפטום■ של המחלה.
חבר-כנסת בגין דיבר בפאתוס רב על השפלת כבודנו הלאומי, הכרוכה בקבלת הקיצבה הגרמנית החדשה. גם זה סימפטום של המחלה, כי לא תיתכן עצמאות כלכלית במדינה המנותקת מן המרחב הכלכלי הטבעי שלה.
כל הנואמים דיברו בזעם על הדם שנשפך על הגבול. זהו הסימפטום המכאיב ביותר. אך מהי התרופה? בכל דברי הממשלה והאופוזיציה, היכן הפתרון? עוד תותח ועוד מטום-קרב, כפי שמסתבר מדבריך, אדוני ראש-הממשלה? עוד פשיטה ועוד פעולת-תגמול, כפי שמסתבר מדבריך, חבר-כנסת בגין?