אולם, אדוני ראש-הממשלה, זהו המיבחן ההיסטורי שלך. נאמר לך זאת בפה מלא, פנים אל פנים: ההיסטוריה תדון אותך על פי נכונותך להתייצב בראש העם, תחת להיגרר אחרי שקרים מוסכמים ונוחים.
מרידור: כיצד אתה יודע איך תדון ההיסטוריה את מר אשכול? האם היא אמרה לך?
אכ3רי : חבר-כנסת מרידור, ההיסטוריה דנה כל מנהיגות - וגם את המנהיגות של הארגון
שאתה היית שייך אליו - על פי נכונותה ללכת בראש, כאשר הרוב עדיין אינו מסכים לכך.
מרידור (קריאת-ביניים בלתי מובנת).
אהנרי: חבר-הכנסת מרידור, אותו אומץ-לב שהיה דרוש לפני דור כדי ללכת בדרך חדשה של מלחמת-השיחרור, נגד דעת רבים, ותוך סיכון מחושב ורב - אותו אומץ-לב דרוש היום,
לא לחוור על דוקטרינות מיושנות, שכולם מסכימים להן, אלא כדי ללכת בראש עם רעיונות חדשים. זוהי הדרישה של היום.
כי אחרת, מה צפוי לנו? מה הפתרון הנובע מכל הדיבורים שהושמעו בשני ימי ד*ויכוח המדיני בבית זה? מדעת-צלבגים נצחית? גטו ממלכתי מזויין?
פשיטת-רגל לאומית מתמדת, הן בשל הוצאות-בטחון גדלות והולכות, הן בגלל ביתוקנו
מן המרחב הכלכלי שלנו? מחנק רוחני במדינה קטנטנה, ללא אפיקים של התפתחות מרחבית
ללא אופקים המלהיבים את דמיון הנוער, בעולם המתלכד כולו למרחבים גדולים ?
הפתרון שלנו הוא מהפכני. יש בו סיכונים מחושבים, שאיננו מזלזלים בהם. הוא יעלה מחיר יקר - בכסף בסנטימנטים מקודשים, בוויתור על תפיסות מיושנות. אבל הוא לאין שיעור פחות מסוכן, פחות יקר, מן האימובליזם הנורא, האוכל את המדינה כסרטן.
אנחנו מנערים את חוצננו מן הפסימיות, הגלוייה והמוסווית, המתנגנת בדבריכם. אנחנו אופטימיים. אנחנו מאמינים בכוחה של אומה זו ליטול שוב את היוזמה ההיסטורית לידיה, ולכבוש בתנופת-שלום אדירה את המקום הדאד לה במרחב הגדול הזד״
בנאום-תשובתו, התייחס לוי אשכול ארוכות להצעותינו. הוא לא קיבל אותן, אבל הוא התווכח עימן ברצינות:
לוי אשכול: ... חבר-הכנסת אבנרי עורר שאלה נכונה. שאלה רצינית. אם כי שאלה לא חדשה. בכל אופן, אנו חושבים רבות, במשך השנים הללו, על עניין זה.
אבל, אם באמת נדבר על אמת, יושר וצדק: עם שובו של ישראל למולדתו - התרשמתי שעל כך אין בינינו ויכוח - מולדת ששטחה מגיע ל-20 אלף קילומטרים מרובעים, עם שממה ומידבר המהווים 60%-50 משיטחה; אם לדבר ביושר, ואולי גם מותר להזכיר את היושר של פועלים, של עובדים, של אידיאה סוציאליסטית, האמנם חטא הוא לאמר, אם קרה כבר מה שקרה, שהתנועה הציונית שאפה, בשנותיה הראשונות, בשחרותה, שבישראל נחיה כולנו יחד?
בזאת אינני מגלה סוד. אבל קרה מה שקרה, וגם בזאת אינני מגלה סוד, ואיך קרה הדבר - ידוע לכולנו. האם כל כך בלתי-נבון או בלתי-צודק לומר את הדברים, אם כבר קרה מה שקרה? קל ליישב את כל הפליטים הערביים, שיצאו את ישראל? הרי ישראל זאת הובטחה פעם על פי המנדאט לעם ישראל. אם לדבר ברצינות, אם לאמר דברי-אמת, האם זה לא יהיה דבר אמת? אמרת שאנחנו לא נכפה עליהם, כאילו ניתן לומר שמישהו רוצה לכפות עליהם שיחזרו הנה.
נניח שישראל אומרת: טוב, השערים פתוחים. הנכנס נכנס, והיוצא אל יצא. אתה חושב ברצינות שאפשר יהיה