במיסגרת הצעות לסדר-היום נערכו בכנסת מדי פעם דיונים מדיניים. השתדלנו להשתתף במרביתם. כיוון שהאפשרות ליזום נושאים לדיון נשללה מאתנו, ״עלינו״ על ההצעות של סיעות אחרות. בוויכוחים אלה השתדלנו להבליט את גישתנו המיוחדת.
אחת ההזדמנויות באה כתוצאה מהצעה-לסדר-היום של חירות על ביקור מומחים אמריקאיים בכור-דימונה. צורת-ההגשה של חירות היתה עלובה, ותשובת ראש-הממשלה היתה מתחמקת. כשקם שמעון פרס (בגדר ״הנמקת הימנעות״) לדבר, חשבנו שעתה תבוא ההתקפה המוחצת - אך פרם דיבר רק על עצמו, ועסק בעניינים קטנוניים שבינו לבין אבן. הוא לא תקף את הביקור - ומסתבר כי אינו יכול, כי גם בזמנו היו ביקורים כאלה.
בכל הוויכוח העלוב הזה, על אחד הנושאים הגורליים של המדינה, השמענו אנחנו את הנימה העקרונית היחידה. הנה הנאום המאולתר:
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה. אני מסכים לדברי כל קודמי בדבר אחד, והוא: סודיות הביקור מטילה צל כבד על סדרי-השלטון במדינה. יש מקום לשאלה! בפגי מי היתה הסודיות הזאת - בפגי העולם, בפני אויבים פוטנציאליים, או בפני תושבי ישראל, העיתונות והכנסת ?
אבל לא זה העיקר. העיקר בכל הפרשה הזאת הוא, שממשלת-ישראל נכנעת, במקום ליזום; שהיא עושה תחת לחץ דברים, אשר יכלו לשמש נושא לתנופה ■מדינית גדולה, אילו נעשו ביוזמתנו, ובצורה התואמת את האינטרס שלנו.
לא יכול היה להיות ספק לשום בר-דעת - אולי מלבד הנואם שקדם לי, ח״כ שמעון פרס שבשטח הגרעיני לא יסתכל העולם בשיוויון-נפש במה שאנחנו עושים, או לא עושים. ואם זה היה ברור !מראש - אני שואל! למה לא יזמנו אנחנו מיבצע מדיני גדול? למה לא הצענו לעולם הערבי במישרין, בלי מתווכים, פירוז אטומי של המרחב ? ואינני מתכוון לפירוז הצהרתי׳ וגם לא לפירח עימד. אני מתכוון לפירוז שיש לו עיניים, עם ערובות ועם פיקוח הדדי.
יש מעט מאוד מישורים בהם יכולה ישראל לשכנע את הצד השני לבוא עמה לכלל הידברות ישירה. זהו אחד הנושאים המעטים האלה.
העולם הערבי דאג, ודואג, ואף מבטא את דאגתו, לגבי מה שישראל עושה, או איגה עושה,
או עלולה לעשות, בשטח הגרעיני. את הדאגה הזאת אפשר היה להפוך למנוף מדיני גדול, בדי להגיע, בפעם הראשונה, להידברות ישירה עם ארצות-ערב!
מיד לאחר מכן דנה הכנסת בהצעה של ביבי מהמערך, בעניין רכוש היהודים שנשאר בארצות-ערב. ביבי רצה שהממשלה תשלם בעד רכוש זה, ותשתמש לצורך זה ברכוש הפליטים הערביים שנשאר בישראל.
היתה זאת דוגמה של הצעה ״מוזמנת״ - כלומר, שהממשלה היתה מעוניינת בה, ואף הציעה להעבירה לוועדה. הוויכוח לא היה אלא דו-שיח מוכן-מראש בין אנשי המערך (ביבי והשר אבן) - ואיש לא יכול היה להתערב, אלא בצורה של הנמקת הימנעות. עשה זאת מרדכי בן-פורת, איש רפ״י, שהודיע כי הוא תומך :בהצעת ביבי, ונמנע רק מפני שאחרת לא יכול היה לדבר, מכיוון שהקנוניה שללה ממנו אפשרות להגיש הצעה משלו על אותו נושא. אחריו השמיע אבנרי את דבריו:
היינו!מצביעים ברצון בעד הצעת חבר-הכנסת ביבי. אנחנו סבורים שממשלת ישראל חייבת לפצות את עולי ארצות המזרח, שהשאירו אחריהם רכוש. אולם אענו יכולים להסכים ליצירת קשד מלאכותי בין בעייה זו, שהיא בעייה בפני עצמה, לבין בעיית פליטי ערב. אלה הן שתי בעיות נפרדות לחלוטין, שנולדו בצורה נפרדת.