למה הוא התכוון. אבל אני יודע איך הדברים התפרשו בעולם - בפאריס, בלונדון, במוסקבה. זזה מה שחשוב.
אתם אומרים: אם הסורים חושבים כך, שיפסיקו את פעולות ״אל-פתח״, וממילא לא תהיה סיבה ואפילו אמתלה להתקפה ישראלית.
זה נכון. זה סביר. אבל זה פשטני מדי.
היתה כאן סתירה יסודית בדבריך, אדוני ראש-הממשלה, אתמול. מצד אהד תיארת את סוריה כמדינה מסוכסכת, מפולגת, ללא שלטון. מצד שני תיארת את הממשלה הסורית כגוף מונוליטי, שעליו האחריות הלבדית לכל מה שהתרחש. איך זה מתיישב ?
מי שמצוי בעניינים יודע כי הממשלה הסורית הנוכחית היא תרכובת מסובכת של כוחות מתרוצצים. יש בה יסודות הרפתקניים, קיצוניים, חסרי -אחריות. יש בה יסודות מתקדמים, שבוודאי אינם מעוניינים במתיחות מסוכנת על הגבול ברגע זה. השבוע צורפו אליה נאצריםטים, וסוד גלוי הוא - אפילו לחבר-הכנסת משה דיין - שנשיא מצריים רוצה כיום בשקט מוחלט בגבול ישראל. *
השאלה היא: את מי מאלה תחזק ותעודד פעולה ישראלית? אין שום בטחון שתחזק את היסודות המתונים יותר. אבל יש בטחון שתיצור היסטריה לאומנית מוגברת, שתחזק את היסודות היותר הרפתקניים, שתפתח במעגל הקסמ״ם האומלל שראינו דוגמתו ערב מיבצע סיגי. מעגל שאין לו סוף אלא מלחמה.
לעומת זאת יש כיום כוחות הפועלים - בשקט, אבל בהתמדה - למען ריסון הקיצוניות הסורית.
בהמשך דבריו השתמש אבנרי בדימוי הקבוע שלנו לתיאור המצב המדיני - היחס ביו ביצה ויתושים.
להלן פרטי הדימוי כשהם לקוחים מנאום מדיני אחר:
אנו חיים בבית ששמו מדינת-ישראל.
משלושה עברים מוקף ביתנו ביצה.
זוהי ביצת האיבה הערבית. היא לא נוצרה ביום אהד. היא תוצאת ההתנגשות ההיסטורית בין תנועת התחייה העברית והתנועה הלאומית הערבית, הנמשכת מזה שלושה דורות.
בביצה זו שורצים היתושים, נושאי הקדחת.
מדי פעם הם מסתערים על ביתנו וחודרים מבעד לחלונות. פעם הם קרויים פידאיון, ופעם אל-פתח. פעם באים מצפון, ופעם מדרום.
מן היתושים האלה, אין ישועה.
אפשר להרוג בהם עוד ועוד - והם יחזרו שוב.
אפשר לאטום את החלונות ברשתות. זוהי, בקיצור, הצעתנו להקמת ״קו מגן דויד״ לאורך כל גבולותינו, עם מוקשים וגדרי-תיל, בקרה אלקטרונית וחיל-פרשים אווירי. אבל אין זו חגגה מושלמת, יאין זה פתרון סופי לבעייה עצמה.
בגבור העקיצות, כששוב אי-אפשר לישון בלילה בשקט, גוברת בבית התאווה ״לעשות משהו״, לגמור אותם בזבנג אחד.
דיין עמד על כך בנאומו באותו יום.