הייתי מציע לממשלת ישראל להעלות בפני האו״ם את ההצעה שהאירגון העולמי ישלם את ההוצאות.
העולם מעוניין בשלום. הייתי מציע לממשלת-ישראל להעלות בפורום הבינלאומי תוכנית מגובשת לחציצה בין שני הצדדים, לאורך גבולותינו, ושהעולם יישא בהוצאות.
אין מה להפסיד בהצעה כזאת. לכל היותר לא יקבל האו״ם את ההצעה, ותוך כדי כך הוכחנו לעולם כולו את רצוננו בשלום על הגבול.
זו המחצית הראשונה של כל הצעה רצינית. המחצית השניה היא לטווח ארוך.
אדוני ראש-הממשלה יכול לקרוא לזה תרופת אליל, אבל איך דרך אחרת.
אנחנו דומים לאנשים היוצאים וקוטלים יתושים פעם אחר פעם, אבל איננו מייבשים את הביצה. אין כל פתרון בהריגת יתושים, אם אין מייבשים את הביצה שמתוכה הם באים.
הביצה היא! השינאה השסררת במרחב. במשך שני הדורות האחרונים היתה ההתנגשות בין שתי תנועות-תחיה היסטוריות מפוארות, שתיהן חיוביות - תנועת-השיחרור הערבית ותנועתהשיחרור הישראלית.
דרוך אזניד!: תגיד: תנועת השיחרור היהודית.
אורי אבנרי: אם אתה רוצה תקרא לה כך.
ניצחנו בהתנגשות זו, אבל היא השאירה מישקע עמוק של שינאה.
לא ממשלות-ערב הן הממציאות את השינאה הזאת. יש משקע עמוק של שינאה, המשפיע על הממשלות.
לא יהיה פתרון למצב זה, אלא אם כן נצא לפעולה רצינית, ארוכה וממושכת, לייבוש ביצת השינאה המקיפה אותנו.
אם לא נצליח בכך, הרי מדי כמה חודשים נדון בבית הזה - בכנסת הששית, השביעית, השמינית, והעשירית - על המיקוש האחרון ועל הפשיטה האחרונה.
ייבוש הביצה - זה לא תפקיד של צה״ל, אלא של משרד-החוץ, ואולי של משרד מיוחד שצריך היה לקום ולא קם.
אם לא נעמוד בהצלתה בתפקיד זה, אנחנו נמעל בתפקידנו כלפי עתיד המדינה.
לאחר הפעולה בסמוע האשימו שופרות התעמולה הירדניים את עבד-אל-נאצר בצביעות ובפהדנות, כיוון שלא שלח את צבאו לעזרת ירדן.
״נאצר מדבר גבוהה-גבוהה על המלחמה בישראלי, טען ראדיו רמאללה, ״אך למעשה הוא מתחבא מאחורי כוח החירום של או״ם, ומתיר מעבר חופשי במצרי טיראן*.
בסוריה גברה ידם של החוגים הקיצוניים, אשר פרשו עתה בגלוי את חסותם על פעולות הטירור של ארגוני החבלה, והטיפו למלחמת שיחרור עממית בישראל.
פעולות אל-פתח לבשו אופי רצחני יותר. המוקשים שהונחו במיגרש-הכדורגל של ישוב הספר דישון עוררו זעם וסערה« הציבור תבע תגובה.
חיל-האוויר נשלח לפעולת תגמול ומטוסים ישראליים חגו בשמי דמשק. במבואות דמשק הופלו שישה
,מיגים״ סוריים.