בעקבות הפלת המיגים גברו פעולות אנשי אל-פתח, שהחלו להשתמש באמצעים קיצוניים יותר, כגון ירימרגמות משטח ירון על ישובי הסביבה, והסתלקות ממקום הירי מיד לאחר מכן.
דומה היה כי צה״ל יבצע פעולת-תגמול גדולה נגד סוריה. ערב יום העצמאות של שנת 1967 השמיע אשכול ב״קול-ישראל״ אזהרה מפורשת שכוונה לסורים:
״השקט לא ישרור רק בצד אחד של הגבול... ברור שמוקד הפעולות האלה הוא בסוריה. אולם קבענו לנו עקרון שאנו נבחר בעיתוי, במקום ובאמצעים לתגובה נגד התוקפן״.
ארבעה ימים לפני כן הצהירה הכותרת הראשית של ״הארץ״: ״חוגים בטחוניים מגיבים על החבלות: כנראה שלא יהיה מנוס בעתיד מהתנגשות חזיתית עם סוריה״.
בדיונים שנערכו אותו זמן בכנסת השתדלנו לתת ביטוי לעמדתנו העקרונית, תוך הצבעה על דרכים למניעת הידרדרות:
לא קל להשמיע את דבר ההגיון הצלול כאשר יורים הטאנקים, כאשר מתפוצצים המוקשים, כאשר נשפך הדם על הגבול.
לא רק המוזות שותקות, כאשר רועמים התותחים. שותק גם השכל הישר, ודווקא בשעה שהוא דרוש ביותר.
שותקת המחשבה המפוכחת, פקוחת-העין. אך הדמגוגים למיניהם, התועמלנים של דם-ואש,
הם אינם שותקים. קולם מהדהד בארץ...
מהי התשובה לטירור? -
התקפה על סוריה לא תחסל אותו: להיפך.
אמרנו לא פעם: אין פתרון קל. אין טעם רב בהריגת היתושים, כשאין מייבשים את הכיצד״ הביצה היא, במיקרה זה, חוסר-הפתרון לבעיית פלסטין.
אני מאמין כי ישראל יכולה לעזור למציאת פתרון לבעייה זו, ללא ויתור על שום אינטרס ישראלי, ללא שינוי הגבולות. אך זהו עניין לטוות ארוך, ולא נדבר על כך הפעם.
לעומת זאת יש לדבר על הפתרון לטווח קצר. הוא טמון בביצור הגבול, בתוכנית שקראנו לה ״קו מגן-דויד״.
אילו הוקם הקו לאורך הגבול הלבנוני, דבר שהוא קל חול יחסית, ושאפשר למצוא לו מימון בינלאומי, - אולי לא היה נשפך הדם בדישון.
הגבול הצפוני היה :נרגע במידה רבה. ומי שמאמין כי הסורים הם המחדירים את הטיתריסטים דרך לבנון, דווקא הוא צריך לצדד בחסימה ובאטימה פיסית מהירה של הגבול הלבנוני.
נגד תוכנית הקו הושמעו טענות דומות, וכמעט זהות, מפי דוברי אחמד שוקיירי וגם מפי דוברים מסויימים של הבטחוניזם הישראלי - לא רק בעמדות בלתי-רשמיות.
אולם אין פתרון אחר. האלטרנטיבה היחידה היא מעגל-הקסמים של רצח ורצח-נגדי, של פעולות ופעולות נגדיות.
אם נלך בדרך זו, נתדרדר במדרון שאת תחתיתו אין איש יודע.
ביום ב׳, 15 במאי 1967, ניצבה צמרת המדינה על בימת-כבוד בירושלים וקיבלה את מיצעד צה״ל.
הצהרותיו של ראש הממשלה, שצוטטו לעיל, לא עוררו בקרב הציבור הרחב כל חרדה, וכמאתיים אלף איש נהרו לירושלים לצפות במיצעד; יום העצמאות עצמו תוכנן בסימן של רגיעה והרגעה.
אולם שעות אחדות לפני צעידתם של 1,500 החיילים ברחובות ירושלים, אירע המאורע ששינה את ההיסטוריה של המרחב: גמאל עבד-אל-נאצר, פקד על צבא מצרים להתרכז בחצי-האי סיני, מול גבול ישראל.