זמן מה לפני מיצעד צה״ל, ב״לובי* של מלון ״המלך דוד״, דיווח הרמטכ״ל, יצחק רבין, לשר הבטחון דאז, לוי אשכול, על הפקודה שניתנה על-ידי נשיא מצרים לצבאו להתייצב מול גבול ישראל.
המיצעד עצמו עבר ללא כל שינוי. היה זה מיצעד צבאי קטן, שכונה אז ״מיניצעד״, ללא שריון, ללא ארטילריה וללא מטסים של חיל האויר.
למחרת היום, ביום ג׳, 16 במאי 1967, בישרו העתונים לציבור כי במצרים הוכרז מצב חירום, וכי כוחות. מוגברים של הצבא המצרי נעים לעבר סיני. באותו יום נמסרה לגנראל ההודי אינדרג׳אה ריקייה, המפקד של כוחות האו״ם בגבול מצריים-ישראל, דרישת ממשלת מצריים להוציא את כוח החירום הבינלאומי מעמדותיו.
יומיים לאחר מכן, ב-18 במאי, קיבל מזכיר האו״ם, או תאנט, איגרת ממשלת מצריים, אשר אמרה:
״ממשלת מצריים מתכבדת להודיעך, כי החליטה להביא לסיום נוכחות כוח החירום של או״ם בטריטוריה מצרית ורצועת עזה. הננו מבקשים, כי יינקטו צעדים מתאימים לפינוי כוח החירום בהקדם האפשרי״.
למחרת היום בישרו העיתונים כי ״או תאנט נענה לתביעת המצרים לפינוי כוחות החירום מן הגבולות״.
עד לאותו יום לא הורגש כל מתח בציבור. הכל נראה כהפגנת סרק, כמעשה ראווה במלחמת עצבים, שנועדה להדגיש כי אין בכוונת מצריים להפקיר את סוריה, נוכח האזהרות שהושמעו בישראל כלפי שליטיה.
ההודעות שנתפרסמו מטעם ״חוגים מדיניים״ (דהיינו: דובר משרד החוץ) אף הן היו מרגיעות:
״בתכונה המצרית ובפירטומים המלווים אותה, יש הרבה מן המחווה הפסיכולוגית כלפי סוריה, ומסרתה להדגיש כי מצריים אינה מפקירה את סוריה״ (16 במאי).
״אין להיתפס לבהלה מדומה, אותה משתדלות מצריים וסוריה ליצור. מקורות דיפלומאטיים המסתמכיס״ בין השאר, על מגעים בקאהיר, גורסים כמו ישראל, שהתכונה המלחמתית שנקטה מצריים נועדה להפגיז סולידאריות עם סוריה, לאור אזהרות ראשי המדינה מן הימים האחרונים״. (17 במאי).
״גוברת ההכרה בקרב חוגים מדיניים בירושלים, שעל אף התכונה המצרית, שיצרה מתיחות באיזור. <v
לצפות לארגעה כללית. החוגים המדיניים בירושלים ממשיכים להעריך את תנועות הצבא המצרי כצעד הפגגתי, המכוון מצד אחד כמעשה ראווה בפני העולם הערבי, ומצד שני כצעד של הרתעה בפני ישראל״. (18 במאי).
היענותו של או-תאנט לתביעת המצרים שינתה את הערכת הציבור. לפתע, ברעם ביום בהיר, חדרה לתודעתו ההכרה, כי צבא מצרי עצום נערך בקידמת סיני, מול גבול ישראל.
אם לפני ה-14 במאי כלל הכוח המצרי בסיני פחות משתי דיוויזיות המבוססות בעיקר על כוחות חי״ר ומעט שריון, הגיע כוח זה ימים אחדים לאחר מכן, לאחר תיגבורו להרכב של ארבע רוויזיות, אליהן צורפו כוחות ארטילריים רבים.
ב-22 במאי 1967, עת חזרה הכנסת מפגרתה ונפתח כנם הקיץ של מושבה השני, הכריז לוי אשכול בעת מתן סקירתו הבטחונית, כי ״לפי הערכתנו גדל מספר החיילים המצריים בסיני מ-35,000 עד 80,000״. ״מהפעם הראשונה״ - הטעים אשכול - ״שהמצרים הכניסו כוח בשיעור כזה לתוך סיני״.
אף על פי-כן, דומה היה כי ניתן עדיין למנוע התלקחות מלחמתית.
באותו יום הכחישו דוברי כל המפלגות, בנאומיהם וגם בשיחות פרטיות במזנון הכנסת, שהן דוגלות בהתקפה ישראלית יזומה.
כך למשל סבר מנחם בגין, דובר גח״ל בוויכוח, כי ״חובה על הממשלה לנהל מערכה מדינית מתמדת ודחופה.
ביותר, מלווה דרישה שכוחות אלה, המרוכזים מול מדינת ישראל, ישובו לבסיסיהם הקודמים״. ״כל הגורמים