הבינלאומיים, הטוענים שהם מעוניינים בשמירת השלום, חייבים להפעיל כל לחץ אפשרי כדי שהכוחות האלה ישובו ולא יעמדו מול פני דרומה של מדינת ישראל', הטעים בגין בהמשך דבריו.
הערכתו של יצחק רפאל, נציג המפד״ל, הנמנה תמיד עם הדוברים הקיצוניים בכנסת בנושאים ביטחוניים, היתה דומה: ״קשה להניח כי נאצר כבר החליט לפתוח במלחמה רב-חזיתית נגדנו. נאצר המפוכח והמחשב דרכיו בזהירות, ספק אם ישמע אף להכרזותיהם המתרברבות והמתנשאות של יועציו ומפקדי צבאו. עדיין אין הוא נכון לזמן לעצמו מפלה צבאית נוספת, בעוד לקח ההתנגשויות הקודמות רענן בזכרונו״.
גציגי רפ״י לא השתתפו בוויכוח, כיוון ששללו בתחילת הישיבה דיון במליאת הכנסת. אבל בעת נאומו של אבנרי הכחיש שמעון פרס, בקריאת-ביניים, כאילו רפ״י דוגלת במלחמה מונעת. חודשים אחדים קודם-לכן הכריז פרם מעל דוכן הכנסת: ״סוריה, אפילו רצתה במלחמה, חוששת ממנה... היא יודעת יפה שבכוחו של צה״ל להבים את הצבא המצרי. אין היא יכולה לסמוך על עזרה של ארצות אחרות, שכן לירדן היא מתנכלת ולסעודיה היא בזה, לעיראק היא ממררת את הנפש, מצריים עסוקה במלחמותיה והגיונה היא״.
גם שמואל תמיר הכריז בקריאת-ביניים שכוונה לאבנרי: ״אין בארץ הזאת גורם ישראלי שרוצה מלחמה ומתכוון לה״. בהודעה אישית שנמסרה לקראת סיום אותה ישיבה, הכריז תמיר: ״בקריאת-ביניים שלו ובתשובה לקריאת-ביניים שלי, ייחם לי חבר-הכנסת אבנרי קריאה למלחמה והטפה לה. חברי הכנסת על סיעותיהם, שהאזינו לדברי, יודעים שאין שחר להאשמה חמורה זו, היו עדים למגמת השלום החד-משמעית שעלתה מדברי״.
בד בבד עם הקריאה ל״פתרון-מדיני* בדבריהם של נציגי הסיעות הקיצוניות בכנסת, ולמרות קריאה זו נשמעה בדבריהם גם נימה אחרת, שונה, שקראה בבירור למלחמה, אשר העידה על המצוקה שנקלעו לתוכה:
״אם תימשך התוקפנות, עלינו להפעיל את זכותנו להגנה לאומית עצמית, והתקפה על התוקפן איננה תוקפנות״. (בגין).
״אם אמנם יוברר, כי אמצעי-מניעה אלה לא יספיקו, הרי אז ייקראו כוחות צה״ל להבטיח את שלום חיינר בדרכים ובאמצעים שייראו להם כנכונים ויעילים״ (רפאל).
נוכח הנימות הסותרות שנשמעו בדבריהם של המשתתפים בוויכוח מצאנו לנכון לחזור ולהבליט את הצד העקרוני של הבעייה! את חוסר יכולתו של המישטר הקיים במדינה לפרוץ ממעגל הקסמים בתוכו אנו חיים,. והכופה עלינו אחת לכל כמה שנים לצאת למלחמה כדי להחזיר את המצב לקדמותו:
למלחמה יש אלף קולות ואלף טענות, כולן משכנעות ומלהיבות. לשלום יש רק טענה אחת. הלוואי והיה לי הכשרון הרטורי להשמיעה ימעל במה זו, באוזני הקובעים והמחליטים, בצורה שתחדור ללב ולמוח.
לפני שמונה-עשרה שנה, כאשד פשטתי את מדי צה״ל, אחרי שעברתי, יחד עם אלפים אתרים, את גיוא ההריגה וההרס, היתה בלבי - ובלבם - תקווה אחת גדולה! שבמלחמה זו קנינו לא רק ריבונות ועצמאות, אלא גם את השלום לדורנו. שבע שנים לאחר מכן פרצה מלחמת סיני. והיום, בתום עשר שנים נוספות, אנו עומדים שוב על סף המלחמה.
הייהבן כתב-אישום חמור יותר לכל ■ממשלות ישראל, מאז ועד היום, מאשר זה: שלא הצלחנו לפרוץ את מעגל-הקסמים, המחייב אותנו כל כמה שנים לצאת לשדה-הקטל, לא כדי לרכוש שלום, לא כדי להשיג אפילו הסדר כלשהו, אלא רק כדי לקנות כמה שנים של שקט מפוקפק ד אכרהם כיטץ: לשלום דרושים שני צדדים.
אורי אגנרי: רעיון זה אינו לגמרי רחוק מהענין הזה.
לאן הובילו כל המלחמות? מה הן פתרו? למה הן הביאו, זולת הוודאות המוחלטת שתהיה עוד מלחמה ועוד מלחמה, כשכל אחת גרועה יותר, ׳מסוכנת יותר, הרסנית יותר מקודמתה?