שלנו? אנחנו אמרנו לכם: אם לא נרים קולנו נגד ההשמדה בווייטנאם, לא ירים איש את קולו נגד השמדת ישראל. אם לא נצטרף לאנשי המוסר במאבק למען הצדק במרחקים, לא יצטרפו הם אלינו במאבק על הצדק והבטחון כאן.
הגה בא אישור מזהיר לתפיסה זו. מי שמאמין כי לסארטר אין דיוויזיות, אינו יודע על מה הוא שח. במלחמה של ימינו, מלחמה שבה יש השפעה עצומה לדעת הקהל ולכוחות פוליטיים זרים, יש ויש לסארטר דיוויזיוות דיוויזיות אלה מגוייסות כיום לצדנו, במאבק הצודק על זכותנו לשלום, לבטחון, לעצמאות ולחופש השייט.
כל ממשלה, גם הדיקטאטורית ביותר, מושפעת על-ידי דעת הקהל שלה. דעת הקהל יוצרת את האקלים המאפשר - או אינו מאפשר - פעולות של הממשלות, בייחוד פעולות בשעת חירום. להכרזה של סארטר יש משמעות פוליטית ובטחונית ממדרגה ראשונה, ׳מפני שהיא תורמת ליצירת אקלים בין-לאומי נוח לצורכי ישראל.
אני חוזר ושולח להם מעל במת הבית הזה - אולי ניתן לומר בשם הבית הזה - ברכה נאמנה_ מישראל.
מאורע רדף מאורע. כל יום נראה היה כנצח קטן. ההרגשה בציבור היתה, כי כל יום מקרב את ישראל לעברי פי פחת של שואה נוראה : ריכוז הצבא המצרי בסיני, סגירת המיצרים, איומי הסובייטים, חוסר האונים של המעצמות הגדולות, שידורי הטלוויזיה הערביים, הכרזות שליטי ערב, ״מלחמות היהודים* בפנים וכו, וכו׳.
ב-30 במאי טס המלך חוסיין לקאהיר וכרת ברית צבאית עם עבד-אל-נאצר. טבעת החנק סביב צוואר ישראל התהדקה. החרדה הגיעה לשיאה.
לא היה כל ספק: שעת המלחמה הגיעה.
ערב כל מלחמה הטיחו כלפי מחנה השלום בישראל: ״אתם רואים! עם הערבים לא ניתן כלל להגיע לשלום! אנחנו כמהים לשלום, והם...* האמנם ?
האמנם? האם הלכתם אי-פעם בדרכנו ? האם עשיתם - ולו רק מעשה אחד - מאלה שהוצעו על-ידינו ? ! האם לא אמרנו - מאז ומתמיד - כי אם תמשיך הממשלה - כל ממשלה - במדיניותה או במדיניות קודמתה, לא נצליח לעולם לשנות את פני הדברים.
במצב זה לא נותר למחנה השלום בישראל אלא לאכול את הדגים הבאושים שהוצעו לו כתפריט, אחת לכל מספר שנים, במתכונת פחות או יותר קבועה.
למחרת מלחמת-העצמאות היינו במצב פסיכולוגי טוב יחסית. היינו הגורם היחיד במרחב שגירש שלטון אימפריאליסטי זר. נהנינו בעת המלחמה מעזרה אמריקאית וסובייטית גם יחד. אילו יצאנו אז ביוזמת שלום מהפכנית ונדיבה, בעלת תוכן מדיני ונפשי מרחיק לכת, יכולנו להפוך את רגשי התיסכול וההשפלה של הצד השני לרגש של הערכה וכבוד.
זה היה תואם במיוחד את מסורת התרבות הערבית, המלאה אגדות אודות מנצחים גדיבי-לב שכרתו בשדה-הקרב ברית-אחים עם מנוצחים עטורי כבוד. המישטר הקיים בישראל לא תפס זאת. הוא היה שבוי בידי דוקטרינות מיושנות, וכך התגלגלנו אל הסיבוב השני, דרך קיביה 1953 ועזה 1955, הפידאיון והתליות בקאהיר, הנשק הצ׳כי למצריים והנשק הצרפתי לישראל.
למחרת הסיבוב השני היינו במצב הרבה יותר גרוע מאשר למחרת הסיבוב הראשון. בעת המיבצע הזדהינו בגלוי עם האינטרסים הקולוניאליים העכורים ביותר של צרפת ובריטניה. הערבים, שדיברו עד אז רק בהיסח הדעת על ״ישראל ילידת האימפריאליזם״, עתה החלו מאמינים בכך ברצינות. שוחרי הקידמה בעולם הערבי החלו שונאים אותנו יותר מאשר את המלכים והפיאודלים.