החטא השלישי של הליכוד הלאומי הוא שנדם הוויכוח במרכז הזירה הציבורית במדינה. הוויכוח על דיעות מוגדרות, ההתמודדות של השקפות - אלה הם דם-תמצית של דמוקראטיה חיה ופעילה.
אדיה בן-אליעזד נ אם אין הבדל ביניהם, על מה יכול להיות ויכוח ?
אורי אבנרי: אולם ההיסטוריה...
אריה בףאליעזר: תשיב. אם אין הבדל ביניהם, איזה ויכוח יכול להיות ?
אורי אבנרי: גם קודם לא היה ויכוח אמיתי. אולם באויפוריה של הליכוד הלאומי נעלם הוויכוח לגמרי, זולת ההתנצחות בין אישים תאבי-שררה. אם בכלל עוד יש ויכוח, הריהו מתנהל בין הגופים הקטנים הנמצאים מחוץ למישטר, כמונו, או המתיימרים להיות מחוץ למישטר.
כבוד היושב-ראש, הליכוד הלאומי הוא אסון לאומי. ממשלה זו, שקמה לצורכי המלחמה, שנועדה לששה ימים, הפכה לאנאכרוניזם כבר ביום השביעי.
לה מתאימות המילים שהסיח אוליבר קרומוול בפני העסקנים של תקופתו! ״ישבתם כאן זמן רב מדי, לעומת התועלת שהבאתם. לכו לכם, למען השם - לכו!״
מהו התפקיד האמיתי של אבא אבן בממשלת הליכוד הלאומי ?
אם תפקידו האמיתי הוא לספק כיסוי בינלאומי להמשכת הסטאטוס-קוו, כלומר להחזקת השטחים תחת שלטון ישראלי ישיר, לקראת התנחלות וסיפוח - כי אז אבן הוא גאון. בנוסחותיו המבריקות הוא מצליח לצמצם בינתיים - עד למינימום את הלחצים הבינלאומיים התובעים הסדר אחר. הוא פורק ממדינות ערב את נשקן הפוליטי, הוא מביס את אויבי ישראל בזירה הבינלאומית, הוא מונע את אובדן אהדתה של דעת הקהל הנאורה בעולם. בכך הוא עולה לאין שיעור על הגישות הפרימיטיביות של אבירי ארץ-ישראל ״השלימה״, הרוכבים על יצרים לאומניים משולהבים.
אומנם, מדי פעם משמיע אבן דברים, שמהם משתמע כאילו הוא מוכן לוותר על ״הרבה מאוד שטחים* למען השלום. אך דברים אלה נאמרים כדי לסבר את אוזני העולם, כמו למשל דבריו שצוטטו לעיל בדבר הצורך לקבל ״החלטה באמצעות הרוב״. אלא שכפרקליט-אמן מקפיד אבן תמיד, בניסוחיו המרקיעיס שחקים, להצמיד לדיבורים אלה תנאים, המבטיחים מראש ששום ממשלה ערבית לא תוכל לקבל את ההצעות הנדיבות.
אולם, אם נדון את אבן על-פי מטרותיו המוצהרות, כלומר השגת שלום אמת, השתלבות ישראל במרחב, יצירת מסגרת קבועה לחיים משותפים - כי אז קשה להכתיר את אבן בכתר הגאוניות הצרופה. מבחינה זו לא עשה אבן דבר, כי - כפי שציין אבנרי באחד מנאומיו - כשמו כן הוא, אבן גדולה ומוצקה, שהיא סמל הסטאטיות בטבע, ולאו דווקא סמל הדינאמיות.
במיסגרת הוויכוחים שנערכו בכנסת על תקציב משרד החוץ, ניסינו, מחד, להבליט את מחדליו של אבא אבן, ומאידך - להצביע על הדמיון הרב שבינו לבין שאר עמיתיו בממשלה:
אין ויכוח בין אבן ובינינו על העקרון שלא נחזור לעולם - וגם אנו, כמוהו, מדגישים את המילה לעולם - למצב שהיה קיים לפני החמישה ביוני 1967.
אין ויכוח בין אבן ובינינו על העקרון שלוא תיתכן נסיגה של צה״ל מן השטחים הכבושים ללא הסדר המבטיח שלום ובטחון.
אולם מבאן והלאה מתחיל הוויכוח. מהו המצב החדש שאנו צריכים לחתור אליו? מה זה בכלל שלום? עם מי שלום? איך מגיעים אל השלום?
אבן תובע חחה-שלום חתום כדין, אחרי משא-ומתן ישיר וגלוי עם הערבים. והוא מציץ בצער