אמנם, מדיניות-החוץ הישראלית כלפי האומה הפלסטינית אינה נתונה בידי השר אבן, אלא בידי השר דיין, שהפך בדרך זו לשר-חוץ שני. השר דיין אף מתנהג כשר-חוץ, כשהוא מציע בחברון ובג׳נין הצעות מדיניות - אם כי מעורפלות, ואולי דו-משמעיות - לערביי פלסטין.

כבוד היושבת-ראש, הדרך האמיתית להשגת שלום בפועל צעד אחרי צעד, עוברת בפלסטין׳ ומשם למצריים.

מדיניות מעשית זו היא בניגוד למיסטיקה של חוזה-שלום בין ישראל והעולם הערבי. מיסטיקה זו היתה תמיד מופלאה בעינינו.

מה טיבה הממשי? אילו הוכרח עבד-אל-נאצר אחרי מיבצע סיני לחתום על חוזה-שלום רשמי עם ישראל - מה היה מונע ממנו במאי 1967 לטעון כי חתם תחת לחץ, וכי חתימתו בטלה, כפי שטען לגבי חופש-השייט במיצר, טיראן?

לחוזי-נייר יש ערך מוגבל, אולי סמלי ופסיכולוגי - אבל השלום האמיתי פירושו הסדר של בעיות, וקודם כל בעיית ארץ-ישראל.

ואסיים בדברי השר אבן מאתמול: ״האופק שלנו אינו השלמה אדישה וסבילה עם מחזוריות בלתי-פוסקת של מלחמות, כי אם מאמץ, ככל שידנו תשיג, להבטיח שלא תשוב מלחמה להתלקח.

״כך, ורק כך, נפרע את חובנו לאלה שהעלו על המיזבח את תפארת חייהם״.

דרוש מיניסטריון חדש!

בנאום אחר ציינו כי משרד החוץ הישראלי אינו ערוך כלל למלאכת השלום, וכי יש להוציא משימה זו מידי אבן ואנשי משרדו, ולהעבירה לידי מיניסטריון ממלכתי חדש, אשר יהיה אמון על מלאכת השלום, ומצוייר למשימה זו:

למיניסטריון כזה, אילו קם, היינו נותנים את ההנחיות הבאות לפעולה!

(1) לקרוא לעם הפלסטיני באשר הוא, להקים הנהגה לאומית שתיכנס למשא-ומתן גלוי להשגת שלום של ביטחון וללא סיפוח.

(2) למסור להנהגה זו תוכנית שלום מגובשת, שעיקרה תקומתה של מדינה פלסטינית בכל השטח המוחזק של יהודה, שומרון ורצועת עזה, בתנאי ששתי מדינות ארץ-ישראל תהיינה קשורות ביניהן מראש באמנה מחייבת ובת-קיימא.

(3) להכליל באמנה זו את העקרונות של תנועה חופשית בכל רחבי הארץ לאזרחי שתי המדינות, תיאום כלכלי ואי-התנחלות ללא הסכמה הדדית.

(4) לשמור על אחדות ירושלים, כבירת שתי המדינות, על-ידי מתן מעמד סביר ומכובד לעם הפלסטיני בה.

(5) להבטיח, בערובות צבאיות ממשיות בשטח, את הפיכת מידבר-סיבי ונהר הירדן כגבולות ביטחון משותפים של שתי המדינות.

(6) לפתור פיתרון שלם וצודק את בעיית הפליטים, על דעתן ועל אחריותן של שתי הממשלות.

(7) להזמין את עבר-הירדן להצטרף לפלסטין, או להשתלב באמנה כיחידה שלישית.

(8) לשמור את הזיקה של מדינת-ישראל לעולם היהודי ואת זיקת פלסטין לעולם הערבי.

כבוד היושב-ראש, משא-ומתן זה ייפתח, מן הסתם, על-ידי הידברות בין ישראל למנהיגי

העם הפלסטיני בשטחים המוחזקים.

245