והרי מדיניות השר אבן ■מתמוטטת לנגד עינינו.
ממשלה זו חיה בעולם פרטי משלה, עולם של אידיאולוגיה חנוטה. ממילא אין היא מסוגלת להדביר את המציאות במהירות, ולא-כל-שכן להטביע עליה את חותמה.
גרוע מכל, מסונן מכל, האימוביליזם הפוליטי והגיאוגראפי.
ממשלה זו תדבר על שלום. אך ממשלה זו כלל אינה מסוגלת לעשות דבר למען השלום. מליצות צדקניות מלפני שגי דורות יבואו במקום המעשה.
ההכרעה ההיסטורית העומדת לפנינו היא - שלום בלי סיפוח, או סיפוח בלי שלום. ואילו בממשלה זו אין אף שר אחד - אף לא אחד - המוכן לוותר על סיפוחים. pV מסרבת הגברת מאיר לפרסם מפות של שלום.
חלק מן השרים, בהנהגת השר בגין, רוצה בסיפוח כל השטחים הכבושים.
תב השרים דוגל במה שמכונה תוכנית-אלון, שעיקרה: סיפוח רמת-הגולן, ביקעת-הירדן. חוף ים-המלח, רצועת עזה, צפון-סיגי ושארם אל-שייך, נוסף על ירושלים, כמובן.
חלק מן השרים, ובראשם שרי מפ״ם, רוצים בסיפוח רמת-הגולן, שטחים מסויימים לאורך הקו הירוק ורצועת-עזה - נוסף על ירושלים.
מכיוון שאין אף מנהיג אחד בעולם הערבי ובעם הפלסטיני המוכן לעשות שלום על סמך תוכניות-סיפוח אלה, כולן או חלקן, הרי מובן כי הממשלה כולה תפעל על פי תוכנית בגין הישארות ■בכל השטחים, ויתור על כל, יוזמת-שלום.
פירוש הדבר: הפיכת מישטר-הכיבוש ללחם-חוקנו, הידרדרות איטית אך עיקבית של מצב הביטחון הפנימי, התרחבות התהום בינינו ובין העולם הערבי, התגברות המהפכה הערבית בדפוסים המסכנים את עתידנו.
הידיים הם ידי השר בגין, אך הקול יהיה קול העלייה השלישית של הגברת גולדה מאיור.
כל זה בתוספת המליצות של מפ״ם, שהתחננה ממש על ברכיה בפני אנשי ״ארץ ישראל השלימה״ להישאר בממשלה.
בממשלה זו אין אף שד אחד הדוגל באותו פיתית הכובש במהירות את דמיון העולם, זהמושמע בתכיפות גוברת גם בפי אישים ■ערביים - כינון שלום ישיר בין מדינת-ישראל ובין רפובליקה פלסטינית שתקום, תוך הסדר עם העולם הערבי ועזרת המעצמות.
זהו רעיון בן-זמננו - ועל כן אין לו מקום בעולמה הנפשי של ממשלת מאיר.
איננו יכולים למנוע את הקמתה של ממשלה זו, אף שבעינינו היא אסון לאומי.
אנחנו יכולים רק להתריע נגדה - ולקוות שהתחושה הבריאה של העם, של הדור הצעיד. ישים לה קץ בהקדם האפשרי.
זוהי הממשלה ה-14 בישראל. הגימטריה שלה היא: די!
טעות היא לחשוב שלא נפלה אצלנו כל הכרעה. ההכרעה נפלה מכבר, היא נפלה עוד לפני מלחמת ששת
הימים. שנים רבות לפני כן.
התנועה הציונית היתה מאז ומתמיד תנועה נחלנית. המפעל הציוני בארץ-ישראל עומד בעיקר בסימן ההתנחלוי1אומנם, לפני מלחמת ששת הימים - לא חשב איש ברצינות על התנחלות בשטחים שאינם בשליטתנו, אך
משנכבשו השטחים נעורה מחדש - תחילה אולי באופן בלתי מודע - התודעה הנחלנית. ניתן כיום להנית
כי ברבות הזמן - כפי שכבר ארע בעבר בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל - תיהפך תודעה בלתי-
מודעת זו לכמיהה מודעת, שיש לעשות הכל למען הגשמתה.