בפגישת המפקד המקומי עם ראש-העיר, קיבל על עצמו ראש-העיר מה שלא קיבל על עצמו שום ראש-עיר אחר בארץ: הוא קיבל על עצמו להבטיח את הביטחון. מאז, במשך ארבעה-עשר חודש, היה הר-חברון האיזור היחיד בכל האיזורים הכבושים, שלא היתה בו אף תקרית אחת (זולת מיקרה מסויים בשוק, וההנחה היא שזה לא היה על רקע ׳מדיני).
במשך ארבעה-עשר חודש, הר-חברון כולו, העיר חברון, הכפרים מסביב לחברה, ואפילו שבטי-הבדואים, שמעולם לא סרו למרות העיר עד כה - כל אלה הגשימו את ההתחייבות שקיבל על עצמו השייך אל-ג׳עברי.
אל-ג׳עברי קיים את ההתחייבות שהוא קיבל על עצמו ביום הראשון של הכיבוש. זוהי עובדה, ולעבדה זו יש ■מישקל, כאשר באים לדון במעשיו של המושל הצבאי, האחראי להמשך המצב של שקט וביטחון בהר-חברון.
ויש גם צד רביעי לפרשה! הצד של ממשלת-ישראל. היא הולכת קדימה ונסוגה; היא עושה צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורנית, ושוב צעד קדימה ושני צעדים אחורנית, ואיש איעו יודע היכן היא עומדת.
היא איננה נותנת גיבוי לאלה הפועלים בשמה, היא איננה נותנת גיבוי למושל הצבאי, כפי שהוא היה צריך לקבל.
יצחק רפאל: האם המושל הצבאי התלונן בפניך ?
אורי אבנרי: הבית הזה - אני רוצה להזכיר לך, חבר הכנסת רפאל, אם נשכח הדבר ממך - בית זה הוא בית-הנבחרים של מדינת-ישראל. יושבים בו מאה ועשרים חברי-כנסת.
כל אחד מן הנוכחים כאן הצהיר ביום הראשון של הכנסת הנוכחית על התחייבותו כלפי המדינה, וכל אחד מאתנו משתדל למלא את ההתחייבות הזאת לפי הבנתו.
יצחק ר3אל: אני שואל אותך שאלה קונקרטית: האם המושל הצבאי התלונן בפניך ?
אורי 8בנרי: המושל הצבאי של מדינת-ישראל לא ילך לשום חבר-כנסת, ולא יבקש שום דבר מחבר-כנסת. הוא מקבל הוראות מממשלת ישראל, ולממשלת ישראל - אנו פונים.
אברדזם מיאל: לכן הוויכוח הוא עם הממשלה, ולא עם המושל הצבאי.
אורי אבנרי: לא ממשלת-ישראל החליטה לפרק את הקיוסק, ולא היא הוציאה את צו הגירוש לשלושה אנשים. המושל הצבאי - בתוקף סמכותו, בתוקף התפקיד שכולנו הטלנו עליו, הוא אשר פעל לפי הבנתו, ועשה כפי שעשה.
שמואל תמיר: אתה יודע היטב שהוא קיבל רשות מהממשלה.
אורי אבנרי: אם הוא קיבל רשות משר אחד, שר-הבטחון, שהוא האחראי בפני הכנסת.
שמואל תמיר: הממשלה!
אורי אבנרי: על כך יענה ראש-הממשלה. אין לי שום עניין למלא את מקומו.
ולעניין העקרוני! אין כל התנגדות לכך שיהודי יהיה בחברון ובכל מקום אחר. אבל דרושים לזה שני תנאים:
(א) הכרעה דמוקראטית של מדינת-ישראל, בדרך של בחירות או של מישאל-עם, כדי שעם ישראל יקבע באופן דימוקראטי מה הוא רוצה.
(ב) הסכם בין שני העמים החיים בארץ הזאת, שחיו אתמול בארץ הזאת, שיחיו מחר בארץ הזאת. אם אנחנו רוצים שבארץ הזאת יהיה אי-פעם שלום - אנחנו צריכים להשיג הסדר, ששני העמים יסכימו לו בלב שלם.
ובכן, כבוד היושבת-ראש, אני מציע לבית הזה לדון בסוגייה הזאת כולה.