זמן קצר לפני סיום מושב החורף האחרון של הכנסת השישית, הצהיר מיקונים בכנסת: ״הכרחי שהממשלה תכריז באופן ברור על נכונותה לסגת מקווי הפסקת-האש לגבולות מוכרים ובטוחים, שהוסכם עליהם במשא ומתן*.
כלומר, מיקונים חזר על נוסחתו של אבא אבן. השתמע גם מדבריו כי לדעתה של מק״י יש לקבוע גבולות חדשים לגמרי במקרה של הסדר שלום. בעת שהשמיע את דבריו, היו בינו ובין אבנרי חילופי הדברים דלהלן:
אורי אבניי: איזה גבולות?
שמואל מיקונים : כאשר אנהל משא-ומתן, אודיע איזה גבולות!
אורי אבנרי: אם כן, איזה הבדל נשאר בינך ובין אבא אבן ?
שמואל מיקונים i האם סבור אתה, כי אני מחפש הבדלים? אם אין הבדל, אני שמח על כך...
אם הכוונה (של אבן) היא לכך, הרי תומך אני בשר החוץ אבא אבן... לא תפחידני בזה, שיש זהות דעות ביני ובין שר-החוץ. לא התחייבתי להוות אופוזיציה טוטאלית.
שונה, כמובן, המצב לגבי רק״ח. מפלגה זו עמדה אומנם על משמר זכויותיהם של הפלסטינאים, אך איש לא התייחס ברצינות לדברים שהושמעו על ידי דוברי המפלגה בכנסת.
רק״ח יזמה בכנסת דיון על בעיית צווי הריתוק המגבילים את חופש התנועה של רביב מאזרחי המדינה הערביים. דיין הסכים לקיים דיון בנושא זה במליאת הכנסת. את הדברים שהשמענו בוויכוח חילקנו לשניים: דיברנו על צווי ההגליה, כאילו רק״ח לא היתה קיימת, ואחר כך דיברנו על רק׳׳ח, כאילו צווי ההגלייה לא היו קיימים. אלה היו דברינו על רק׳׳ח:
ומכאן, כבוד היושב-ראש, כמה מילים על המפלגה שיזמה את הדיון הזה.
אם מגנים אנחנו את היסודות הקיצוניים בישראל, הדורשים ״יד חזקה״ כלפי האוכלוסיה הערבית בישראל ובפלסטין, הרי באותה מידה אנו מגנים את רק״ח, התומכת ביסודות הקיצוניים ביותר באוכלוסיה הערבית, גם בישראל וגם בפלסטין, והדבר האחד קשור בשני.
אין ספק כי מאז מלחמת ששת-הימים ממלאה רק״ח תפקיד שלילי ביותר בזירה הישראלית, המרחבית והבין-לאומית. היא עוזרת ללאומנות היהודית הקיצונית ביותר. שיתוף הפעולה בין הקיצוניות הערבית והקיצוניות היהודית מוצא לו ברק״ח חוליה מחברת חשובה.
בהשחירה בעולם את כוחות השלום הישראליים, בציירה את התמונה כי כל ישראל שחורה, פאשיסטית ושוחדת-סיפוח, פועלת רק״ח לשריפת הגשרים בין שוחרי-השלום בשני העמים.
בחזרה בצורה עבדותית על הטענה הסובייטית, שמלחמת-המגן של ששת-הימים, מלחמה שנכפתה עלינו בעל-כורחנו, היתה כביכול מלחמה תוקפנית - פועלת רק״ח להריסת הבסיס הנפשי והמדיני המאפשר הידברות ושלום.
בזירה הבין-לאומית הפכה רק״ח לסוכנות סובייטית אדוקה ואורתודוכסית, תמכה בפשע הפלישה לצ׳כוסלובקיה, לא הרימה את קולה נגד רצח-העם בביאפרה, ומשרתת את מגמות המדיניות הסובייטית האנטי-ישראלית, תחת לנסות להשפיע על ברית-המועצות בכיוון לגישה מאוזנת, שוהרת-שלום.
ואילו בזירה הישראלית הפנימית מטיפה ואף מסיתה רק״ח נגד כוחות-שלום ישראליים, מתארת אותם בבטאוניה הערביים כציונים וכלאומנים מוסווים, ומתארת את ערביי ישראל, הנותנים יד לכוחות-שלום חדשים, כבוגדים בעניין הערבי.
הפתרון המוצע על-ידי רק״ח הוא שיבה ללא תנאי לגבולות ה-4 ליוני. רקיח מבטיחה לנו, כי אז יושג השלום.
לצורך הוויכוח נקבל את הנחותיה של רק״ח. אף נצרף לכך את ההנחה הרווחת בקרב אנשי צמרת ממשלתיים,
כי בכוחנו היום להכתיב אה תנאי-השלום ולהגיד לעולם כולו ולמדינות השכנות, כי:
* לא ניסוג מן השטחים שכבשנו, אלא אם כן יחתמו כל שכנינו על הסכמי שלום רשמיים עמנו.