* לא נחתום על הסכם שלום עם מצרים, אלא אם ייאסר על מצרים להחזיק כוחות צבאיים גדולים ממזרה ■לתעלה, ויובטח חופש השים לספינות-ישראל בתעלה ובמצרי-סיראן.
* לא נחתום על הסכם שלום עם ירדן, אלא אם כן תסכים ירדן לתיקוני גבול, יישור הגבול המתפתל, צירוף ירושלים המזרחית לישראל, ואיסור על החזקת כוחות צבא ירדניים ממערב לירדן.
* לא נחתום על הסכם השלום עם סוריה, אלא אם נבטיח את פירוז הרמה הסורית.
* נתנה את חתימת ההסכמים בקביעת יחסים רשמיים בין ישראל ומדינות ערב.
נניח שיש בכוחנו להכתיב תנאים כאלה, וכי אומנם ייחתמו הסכמים כאלה. ברור, שזה ישנה הרבה מאוד
■לגבי בטחוננו השוטף. זה יקל לאין שיעור את מצבנו, לעומת המצב שלפני מלחמת ששת הימים. מובן שהסכם מעין זה עדיף על סיפוח השטחים, שכן סיפוח פירושו: הכרזת מלחמת-נצח על העולם הערבי. אך אין כל בטחון כי זה ישנה את מהות יחסי ישראל-ערב, אם-כי, הסכם מעין זה עשוי להיות שלב חשוב לקראת הסדר כולל ומקיף תוך מציאת פתרון לבעייה הפלסטינית. יחד עם זה, ניתן בנקל להניח כי במקרה מעין זה לא יהיו ■הסכמי השלום אלא הסכמי שביתת-נשק מוסווית. אמנם, בתנאים נוחים הרבה יותר מקודמיהם. אך זהו עניין של כמות, לא של איכות. השנאה הערבית לישראל תישאר. התנועה הלאומית הערבית - תנועה השואפת לאיחוד, להבלטת היישות הלאומית, לשחרור מעול זרים - לא תיעלם. היא קדמה לעבד-אל-נאצר, והיא תישאר זמן רב אחרי שירד סופית מן הבמה. ההתנגשות ההיסטורית בינה לבין תנועת התהיה העברית לא תתחסל ■מעצמה. בעיית הפליטים לא תיעלם. לא ייעלם העם הפלסטיני, החדור הכרה לאומית משלו, והמהווה היום את מוקד הסכסוך בינינו לבין העולם הערבי.
יוצא, אפוא, כי הבעיות לא תיעלמנה. השלום החתום עשוי להסתיר אותן זמנית. אבל ביום מן הימים,
במוקדם או במאוחר, הן תתגלינה מחדש - ואין איש היום יכול להינבא באילו צורות אימתניות חדשות.
ישנן עובדות יסוד, אשר שום מלחמה ושום נצחון אינם יכולים לשנותן. מצויים מאה מיליון ערבים בעולם. רמתם תעלה בהדרגה, יחד עם רמת כל הארצות הבלתי מפותחות. ישראל שוכנת בלב העולם הערבי. יהיו גבולותיה אשר יהיו - מצב גיאופוליטי זה לא ישתנה. על כן, מצווה לאומית עליונה היא ליצור מיסגרת של ■חיים משותפים, שתבטיח את קיומה, עצמאותה, ביטחונה והתפתחותה של ישראל בתוך המרחב. מיסגרת זו אינה יכולה לבוא באמצעות שלום כפוי או שלום של נייר. מלאכת השלום האמיתי תיעשה אם נדע ליצור מיוזמתנו :את המיסגרת לחיים משותפים וריקמה הדשה של יחסים. מכאן, כמובן, תוכנית השלום של תנועת העולם הזה -כוח חדש,° המבוססת על העובדה היסודית, שבארץ אחת חיים שני עמים, אשר שניהם רואים בארץ השלימה מולדת.
מבחינה זו, הצדקנות של רק״ח, החותרת לנסיגה ללא תנאי, אפילו ללא כל הסדר, נושאת בחובה סכנה לקיום המדינה, כשם שהשוביניזם, החותר לסיפוח, נושא בחובו את זרוע הדיכוי של העם השני, ובכך הוא ■מרחיק כל סיכוי לשלום.
לפיכך, הפתרון היחיד הנראה סביר הוא זה המבוסם על ההכרה בקיומו וביישותו של העם הערבי הפלסטיני, והמכיר בזכותו להגדרה עצמית. הצעה זו פותרת, אחת ולתמיד, את בעיית הפליטים, ויוצרה איזון נכון בין צורכי הביטחון וההתפתחות של ישראל, ובין הזכויות הצודקות של העם הערבי הפלסטיני.
אלא שממשלת ישראל לא נקטה בכל יוזמה, והזמן חלף ללא שוב. הממשלה אפילו לא פעלה ברצינות על מנת להגיע להסדר עם ירדן - הסדר שלפי הערכתנו ניתן היום להשגה. כאמור, אין זה הפתרון המוצע על-ידינו, אך הוא עדיף על סיפוח, - לקראתו אנו צועדים באין הידברות עם הפלסטינים.
תוכנית השלום מובאית בסוף סרק זה.