הכנסת אינה מרבה לחוקק חוקים. כך למשל, במשך כל המושב הראשון של הכנסת השישית נתקבלו על-ידי הכנסת שלושים ושבעה חוקים, אם כי הצעות החוקים שהובאו לדיון היו רבות יותר. נטלנו חלק בוויכוח על ■מרבית ההצעות שהועלו לדיון.
הדיון המעשי של המושב הראשון החל בחקיקה משפטיו/ שר המשפטים הקודם, דב יוסף, הביא לאישור הכנסת שלושה חוקים, ששניים מהם באו להחליף פרקים שונים של המג׳לה העותמאנית הנהוגה אצלנו עוד מימי שלוט התורכים.
• חוק המתנה : התנגדנו לסעיף המונע בעד נותן-מתנה להתחרט, אחרי ש״התחייב״ לתת מתנו/ עמדתנו: מתנה אינה יכולה להיות כרוכה בהתחייבות מראש, (על נקודה זו חזרו, לאחר-מכן, כמעט כל הנואמים האחרים).
• חוק דיני משכון: התנגדנו לסעיף המגביל את זכותם של הצדדים להסכם-מישכון להתנות על דרכי המימוש. ביקשנו לתת בעניין זה חופש. סעיף שני, שהתנגדנו לו, הוא זה הפוסל את זכותו של בעל-חפץ על החפץ, אם מישהו אחר מישכן אותו. זה נראה לנו בלתי-הגיוני.
נקודות יבשות - אך לפתע התלקח סביבנו ויכוח. בתגובה על דברי ח״ב-חרות אליהו מרידור ז״ל שתבע לבסס את חוקינו על ההלכה היהודית, אמרנו כי החוק הישראלי החדש יתבסס על המציאות החדשה, וכי ההלכה היא מעלת עדך היסטורי ופולקלורי בלבד.
על כך תקף את אבנרי בשצף-קצף חבר-הכנסת גרום מאגודת-ישראל, שקרא לו ״אפיקורוס להכעיס״, והודיע שלא יתווכח עימו. חבר-הכנסת יצחק רפאל היה מתון יותר, אך גם הוא התווכח עימנו על נושא זה. אבנרי הגיב על כך בנאומו השני, במילים הבאות:
הרשו-נא לי להוסיף הערה אישית לוויכוח שהתעורר בעיקבות דברי הקודמים.
דעתנו היא שהחוק הישראלי חייב להתבסם על מציאות החיים החדשים בישראל. החוק הוא זזלק מן החיים, והוא בא להסדיר את החיים. אין הוא יבול לשמש תחליף למציאות החיים.
איננו פוסלים את החוק היהודי הקדום, בבחינת פסילה לשמה. החוק הישראלי החדש יינק מכל המקורות, ובוודאי גם מן המקור היהודי. אבל יש להבין כי קיים הבדל עקרוני בין המציאות בישראל החדשה, שהיא חברה תעשייתית מודרנית, לבין החיים בישראל מלפני שמונים דורות, וגם לבין החיים בגטו היהודי במזרח אירופה לפני שני דוחו/
לכן, כל נסיון לכפות על המציאות בישראל את החוק הקדום, רק מפני שהוא נושא תווית
יהודית, פסול בעינינו. אך כשיש הלכה התואמת את מציאותנו, נקבל אותה ברצון כדוגמה לחוקינו.
רבים מחברי הכנסת מצביעים נגד עצמם. על תופעה זו עמדנו כבר בראשית עבודתנו, בעת הדיון על הצעת חוק קטן וקצר, שנקרא ״חוק ההגנה על החוסים, תשכ״ה - 1965.״ הצעה זו הונחה על שולחן הבית עוד בשבוע הראשון של הכנסת החדשה, יחד עם כמה הצעות״חוק ממשלתיות אחרות על נושאים משעממים כביכול. הצעת-החוק הוגשה על-ידי שר-הסעד, יוסף בורג. היא כללה רק ארבעה סעיפים, בתוספת 100 מילים של דברי-הסבר.
החוק בא, כביכול, להגן על חוסה - קטין שלא מלאו לו 14 שנה, וכן זקן או נכה שאינם יכולים לדאוג לעצמם. הוא מכוון מד האחראים לחוסים אלה: הורים, הורים חורגים, מאמצים, אפוטרופסים וכו׳. הוצע בחוק להטיל מאסר של שלושה חודשים, או קנם של אלף ל״י, על אחראי ה״גורם... שהחוסה יימצא