כשדיבר מיקונים בלהט על הצורך הלאומי בחוק-השבות, קרא אבנרי: ,גם ליהודי ברית-המועצות ?״ והתפתח דו-שיח :
מיקונים: ... אתה לא צריך לתרץ את דרישותיו מממשלת ישראל בכך שאתה מציג בעת ובעונה אחת גם דרישה מברית-המועצות. (באידיש:) זה נדבק כמו אפונה לקיר. כל הכניסה שלך לתחום ברית-המועצות בקשר עם חוק-הדרכונים - היתה מיותרת לגמרי...
אכגלי: מה שנכון לגבי מדינה אחת, נכון לגבי כל המדינות!
מיקונים: אבל אתה נטפל דווקא לברית-המועצות. יש עולם כזה גדול, יש מאה ועשרים מדינות מהודו ועד כוש !
אבנרי: עקרון אחד לכולם! צדק אחד לכולם!
היתה זו הפעם הראשונה שמישהו העז להשמיע ספק אפיקורסי כזה, לגבי חוק השבות, במשך כל שנות קיום הכנסת. בהמשך הוויכוח התייחסו כמעט כל הנואמים להצעתנו ולמסקנותיה. היו שלא ירדו לסוף דעתנו, ושסברו - בטעות - כי אנו רוצים לחוקק חוק-שבות חדש שיחול על כל בני-האדם. על כך הת!זכח עמנו ארוכות ח״כ ארם, שראה בכך מזימה להחזרת כל הפליטים הערביים.
אחריו התווכח עמנו לובה אליאב, אחד הח״כים החדשים בכנסת השישית. הוא קרא, בהתרגשות, שצריכים ״לרחם״ עלינו בגלל דעה זו. השבנו לו בכמה משפטים בנאומו הבא של אבנרי:
הייתי רוצה להעיר משהו לחבר-הכנסת אליאב. הוא אומר שצריכים לרהם על אותם שיש להם העוז לבדוק מחדש את הצורך בחוק-השבות. הייתי מציע לחבר-הכנטת אליאב לשמור את רחמיו לאותם שרוממות חוק-השבות בפיהם, ולמעשה הם מרוקנים - צעד אחרי צעד - את חוק-השבות מתוכנו. והרי הצעת-חוק זו (חוק הכניסה לישראל) היא צעד נוסף בכיוון זה.
יותר מכובד להתאים את ההלכה למעשה, ואת הסיסמות למציאות, מאשר ליצור פער גובר והולך בין מילים לבין מעשים. זה נקרא בפי בני-דורי ״להרביץ ציונות״ - ואינכם משרתים בכך את הציונות.
אליאב!: מי זה ״אתם״?
אבנרי: הממשלה שאתה תומך בה, אשר הביאה את הצעת-החוק לכנסת. זוהי הממשלה היוצאת, ואם איני טועה, המערך חבר בה.
המשך הוויכוח על אותה סוגיה נגע לחוק הכניסה לישראל. על פי חוק זה גורש בשעתו הד״ר סובלן מן הארץ. מנוי וגמור היה עימנו להעלות גירוש זה שוב על סדר-היוס, כדי למנוע הישנות מקרים דומים. אך הצעת הממשלה נגעה לנושא שונה לגמרי, וגם לסעיף אחר של החוק.
התגברנו על קושי פורמלי זה במילים הבאות:
לגופה של הצעת-חוק זו יש לי להעיר, שבולט בה לא מה שיש בה, אלא מה שאין בה. הממשלה מצאה לנכון לתקן דווקא כמה דברים טפלים... בעוד שדברים מהותיים טעונים תיקון דחוף יותר.
את המשך הנאום הקדשנו כולו לפרשת סובלן - ולהצעה מפורטת איך למנוע את הישנותה על-ידי סתימת החורים בחוק.
מאותו רגע הוקדש כמעט כל המשך הוויכוח על הצעת-חוק זו לפרשת סובלן - שלא נגעה בה. העיר על כך פינחס רוזן, בהומור היבש האופייני לו:
״עליתי על הדוכן לא בלי היסוסים, ואני צריך לברך את חבר-הכנסת אורי אבנרי על ההעזה שבה הוא, בתור חבר-כנסת חדש לגמרי, העז פה, בלי פחד מהיושבת-ראש ובלי כל רגע של בהלה, לעורר עניין שלא נדון כלל בהצעת-החוק שלפנינו. גם אני רוצה לעשות אותו הדבר בדיוק, ועכשיו אני מרגיש עצמי מעודד על-ידי הסב-