גטו מיר הודיע על כך ליהודי העיר והסביבה וסיפק להם נשק. על סמך ידיעות אלו נמלטו רבים מהגטו והצטרפה לפרטיזנים ורובם של ניצולים אלה חיים כיום בישראל. עקב הלשנה הוא נחקר על-ידי הממונים עליו ונכלא אך שוב ברח, מצא מקלט במשך תקופה ארוכה במנזר נזירות וכשנתאפשר הדבר הצטרף לשורות הפרטיזנים הרוסיים. הרוסים חשדו בו שהוא מרגל גרמני ודנו אותו למוות, אך הוא ניצל הודות לעדות שמסר לטובתו יהודי מניצולי מיר ולבסוף זכה לאות הצטיינות רסי על פעולותיו בפרטיזן. בהיותו בשנת 1942 במנזר עבר לדת הנוצרית ובשנת 1945 לבש מדי כומר ובחר להיכנס למסדר הכרמליתים - בידעו שיוכל במשך הזמן להצטרף למנזר הכרמליתים בארץ. בזמן מלחמת השחרור ופעמים רבות לאחר מכן ביקש רשות מהממונים עליו לאפשר לו לעלות לארץ ומבוקשו ניתן לו רק בשנת 1958. בכל פניותיו לשלטונות הפולניים הוא הדגיש, שלמרות עברו לדת הנוצרית הוא לא חדל בהכרתו הפנימית לראות את עצמו יהודי לאומי הקשור בלבו ובנפשו לעם היהודי. גם תעודת המסע הוענקה לו על-ידי השלטונות מהסוג הניתן רק ליהודים העולים לישראל, והעוזבים את פולין לצמיתות ומבחינת ארץ מוצאו הוא עלה לישראל כיהודי.
בקשתו לקבל תעודת עולה ולהירשם כיהודי בתעודת הזהות שלו נדהתה על-ידי שר הפנים דאז, השר מר בריהודה, על-יסוד החלטת הממשלה מיום 20.7.58, אשר קבעה כי רק אדם המצהיר בתום-לב כי הוא יהודי ואינו בן-דת אחרת יירשם כיהודי, לפיכך עתר רופאייזן לביהמ״ש העליון, בטענו כי יהודי לפי לאומיותו אינו חייב להיות גם יהודי לפי דתו.
אותו משפט הוכרע על יסוד החוק החילוני (״חוק השבות״), והמושג ״יהודי' לגבי חוק השבות קיבל פירוש חילוני. אילו היו דנים שם על-יסוד ההלכה, צריכים היו להעתר לבקשתו של רופאייזן, באשר לפי ההלכה היהודית מומר או משומד דינו כיהודי לכל דבר (השופט זילברג בפסק-דינו שם), וכן גם המאמר המפורסם: ״ישראל אףעל-פי שחטא ישראל הוא״, (סנהדרין, דף מ״ד ע״א). באותו פסק-דין מציין השופט כהן כלהלן: ״אני מסכים שאין לפרש את חוק השבות ואת פקודת מרשם התושבים (אשר קדמה לחוק מרשם האוכלוסין) לפי דין התורה״.. וכן גם בהמשך פסק-דינו: ״הפקודה ההיא (פקודת מרשם התושבים, תש״ם--1949) מונה, בסעיף 4(1), בין הפרטים שיש לרשמם במרשם התושבים גם ״האזרחות, הלאום, הדת״! והדבקם של דברים אלה לכאורה מצביע על כך שיכול ואדם יהיה בן הלאום היהודי ובן דת לא יהודית״. אף על פי כן בענין ילדיו של רב סרן שליט העדיף כנראה שר הפנים הנוכחי להכריע לפי מבחנים הלכתיים, למרות החוק החילוני.
אין חולק על-כך כי בחוק הנוכחי שמורה סמכות ההכרעה לשר הפנים. יש למנוע הכרעה בענינים אידיאולוגיים על יסוד השקפתו המקרית של שר הפנים המכהן אותו זמן בתפקיד זה. כדי להמנע מאנומליה זו ומכפיה אידיאולוגית פוצע להשמיט את פרט הרישום לאום ממרשם האוכלוסין.
השמטה זו אינה מונעת כמובן וויכוח ציבורי על השאלות ״יהדות מהי״, ו״מיהו יהודי״, אבל מונעת כאמור כפיה אידיאולוגית, ותואמת את צורכי המדינה בשעה זו״.
בנוסף לחוק התקציב, מחוקקת הכנסת חוקים הקשורים במישרין בתקציב המדינה, המייפים את כוחה של הממשלה להגדיל מיסים קיימים או להטיל מיסים חדשים, או חוקים שאינם קשורים אמנם בתקציב, אבל באופיים הם פיננסיים או כלכליים, ובתור שכאלה קשורים לרוב במגמת התקציב.
במסגרת המדיניות התקציבית הביא שר האוצר לאישור הכנסת שני חוקים פיסקליים: את החוק לתיקון פקודת מס הכנסה ואת חוק מילתה קליטה וחסכון חובה (הארכה).
בדבריו ציין שר האוצר דאז פינחס ספיר כי שני החוקים משתלבים בתקציב המדינה לשנת 1966/67, וכי מגמתם לגייס את הכספים הדרושים לאיזונו של התקציב.
דיברנו נגד שתי הצעות אלה, מתוך ניתוח השאלה בכללה: