בוו/ החוק המקורי הסמיך את הממשלה לקבל מילתה בסכום של ארבעים מיליון לירות. מאז תוקן החוק מספר פעמים והסכום הוגדל. החוק עצמו אינו קובע את תנאי המילות-״ זה הוא חוק-מיסגרת, המאפשר להוציא סדרות של איגרות-חוב ולהתאימן לתנאי שוק הכספים.
בשנתה הראשונה של הכנסת השישית הגישה הממשלה הצעת תיקון לחוק המקורי, וביקשה בדרך זו לגייס 125 מיליון לירות. התנגדנו להצעה. טענו כי הדרך בה פועלת הממשלה לגיוס הכספים היא דרך מפוקפקת, שכן שיטה זו מעלה את שער הריבית בשוק, ובכך מוסיפה להתייקרות הכללית, וכן - משום שהכסף מוצא בלי שום תיכנון:
חבר-הכנסת דויד בן-גוריון אמר פעם, שאין דבר כזה כמו מדע הכלכלה. זה בוודאי
מוגזם מאוד. אבל זה נכון במידה זו: שהגיע הזמן שאלה שאינם כלכלנים מקצועיים יקחו חלק יותר פעיל בוויכוח הציבורי על ענייני כלכלה, מפני שבסופו של דבר אלה הם דברים פשוטים.
פלד: לכן אתה משתתף בוויכוח זה?
אבנרי: נכון.
לפנינו חוק בן 15 מילים, ו-125 מיליון לירות - 8 מיליון לירות לכל מלה. רק אתמול התלונן ראש-הממשלה על כך שבאים ומותחים ביקורת על מה שנקרא בפיו, תוך אינוס השפה, ״מדיניות כלכלית״, שבוע לפני הגשת הצעת התקציב. והנה דורשים מאיתנו היום לאשר גיום סכום של 125 מיליון לירות ערב הגשת התקציב. זאת אומרת: הממשלה כל כך בטוחה שהתקציב יעבור כמות שהוא, שהכנסת תאשר אותו אוטומאטית כמו חותמת-גומי, שלא יתעורר כלל ספק לגבי הצורך בסכום זה. ואולי יקרה נם והכנסת הזאת תאזור עוז בנפשה, בעזרת השמיים, ותוריד מן התקציב המוצע 125 מיליון לירות, או 300 מיליון לירות ?
למראית עין, גיום כספים באמצעות מילווה הוא דבר פופולרי. זה חוסך, כביכול, הטלת מיסים. אבל כולנו יודעים שאין פה ״או - או״. פה יש רק ״גם - גם״. ואילו גיוס הכספים בדרך זו הוא מפוקפק ביותר. יש לגביו שתי הסתייגויות עקרוניות: ראשית, זה מעלה את שער הריבית בשוק, ובכך מוסיף לאותה התייקרות כללית שעליה דיברנו אתמול. שנית, הכסף מוצא בלי שום תיכנון. הוא נשפך לאותה חבית ללא תחתית שעליה דיברנו אתמול.
אין זה סוד שהאוצר הפסיד השנה במיפעל מילוות קצרי-מועד, וזה למרות שהציעו למלווים למעשה ריבית של כמעט 10% נטו. בהרבה מיקרים 10% רווח נטו הם כ-20% רווח ברוטו. במילווה קצר-מועד ציפה האוצר להכנסה של 55 מיליון לירות כתוצאה מהפצת איגרות-חוב חדשות. אולם הציבור לא זו בלבד שלא רכש איגרות חדשות, אלא בהר לפדות איגרות בסכום של למעלה מ-40 מיליון לירות. במקום הכנסה היתה לאוצר הוצאה כספית, שמומנה מאמצעי התקציב. מגמה זו תימשך כנראה גם השנה.
בעת שהוגש לאישור הכנסת החוק הקודם, הביא פינחס ספיר לקריאה ראשונה הצעת חוק אחרת, שנועדה לגייס כספים בארצות-הברית. מתחנו ביקורת חריפה על הצעה זו, הנותנת בידי שר האוצר סמכות בלתימוגבלת לנהוג כאוות נפשו, והזכרנו שורה של פרשות שחיתות שהיו על רקע זה. ויכוח חמור התפתח ביך שד האוצר ובינינו כאשר טענו כי הריבית האמיתית שמשלמת הממשלה על מילודה זה עולה על שממה אחוזים (ולא כ-4%, כטענת השר). ספיר שלל בחריפות את טענתנו, ואנחנו עמדנו על דעתנו, בהסתמך על אינפורמציה שהגיעה לידינו: