הצעת חוק זו, כהרבה חוקים כלכליים, נותנת לשר האוצר סמכויות עצומות. שר האוצר רשאי על-פי הצעת החוק לקבוע הכל: את הכללים שיחולו על איגרות-החוב, קביעת מועדי הפדיון, שיעור הריבית שישאו האיגרות, הגבלת הגופים הרשאים לרכוש את איגרות-החוב, וכל זה, למרבה הצער, בלי אישור של הכנסת או של ועדה מוועדות הכנסת.
לכאורה, המילווה זול. הממשלה האמריקאית מגבילה את שיעור הריבית, אבל בפועל אין הדברים פשוטים כל-כך. יש הוצאות עמלה ויש מנגנון הפצה ומכירה. הוצאות המנגנון והעמלה מגיעות ל-25%, עמלה בלבד מסתכמת ב-8%. אך אין זה הכל.
נותנים אפשרות לפדות לפני מועד הפרעון למשקיעי חוץ. מה פירוש הדבר? באים ליהודים בארצות-הברית ומציעים להם לרכוש איגרות-חוב. הם רוכשים. לאחר זמן בא אליהם מאן דהוא ואומר להם: אני מקים בישראל בית-מלון. אתם מקבלים על סמך האיגרות ארבעה אחוזים ושלושת רבעי האחוז לשנה. אני אתן לכם תמורתם שמונה אחוזים.
החברה לפיתוח תעשיית התיירות מכרה איגרות-חוב בארצות-הברית. סידרה אחת היתה בת למעלה משני מיליון דולר. מזה מכרו למעלה ממיליון ושמונה מאות אלף דולר (92% מכלל המכירה), תמורת איגרות-חוב ממשלתיות. איגרות-החוב הממשלתיות נשאו 4%. החברה הממשלתית שילמה 7%. תמורת המכירה שילמה החברה לפיתוח התיירות עמלה בשיעור של 11%. חלק מן האיגרות הממשלתיות היו מן הסידרה השניה של מילווה פיתוח, שנמכרו לפני זמן קצר, לפדיון כעבור עשר או חמש-עשרה שנים. אם אתה פודה למחרת - זה מכשיל את כל המטרה, מה גם שאתה משלם עמלה המסתכמת בסכומים גדולים.
המרת כסף אינה בהכרח דבר רע, אבל כשלא משגיחים על חברות ממשלתיות וציבוריות, או על בעלי הון פרטיים, בעלי קשרים מיוחדים, קורים דברים משונים ומוזרים. המרות מוקדמות. עמלות עצומות. מובן שהממשלה רואה זאת כהשקעה במטבע-חוץ. היא נותנת למשקיעים את הזכויות המוענקות למיפעל מאושר, לרבות הקלות והנתדת מס. ״הילטון״, למשל, כפי שכבר הזכיר חבר-הכנסת מיקוניס, גייס שני מיליון דולר בצורה זאת. ומה שאירע עם החברה הממשלתית לפיתוח תעשיית התיירות, קרה גם עם קבוצת המשקיעים הקשורה בסם רוטברג, אשר נציגה בארץ הוא שמעון הורן, שבזמן היותו נציג האוצר בארצות-הברית, כשעסק בין היתר
בהפצת איגרות-חוב, ניהל משא-ומתן עם משקיעים פרטיים ועבר, לאחר מכן, לעבוד אצלם.
פרשת פנקסנות אחרת היא פרשת הרישום בבורסה האמריקאית. כל הפרטים צריכים להיות רשומים ב- Security and Exchange Commission. לא רק זה. אם אתה מתחייב לפדות
איגרות-חוב ביום מסויים, עליך להפקיד בבנק מוסמך בארצות-הברית את כספי הפדיון. אנחנו קשורים ב- Chase Manhattan Bank. לבנק זה עליך להכניס קרן וריבית. למרבה המזל, כנראה, חלק מבעלי הזכויות אינו פודה את המגיע לו. אלא שלפי החוק האמריקאי הכסף שייך להם s הם יכולים לבוא ולבקשו. לא כך סבור כנראה האוצר. בספריו הוא רושם את הכסף כשלו. הוא מעביר זאת כפקדון רשום לבנק ישראל, וכנגד הדולרים המופקדים הוא מוציא מבנק ישראל לירות, וכך למעשה מגדיל את האינפלציה.
המדינה זקוקה לכסף. מילוות אפשר לנצל למטרות קונסטרוקטיביות, אלא שלבך דרושה מדיניות כלכלית, ולא מדיניות של סתימת חורים. ועדת הכספים -תיטיב לעשות אם תגביר ביקורתה על שר האוצר, ותפקח על החברות הממשלתיות ו״בעלי זכויות אחרות״, ושדבר זה יובטח גם באמצעות החוק. בינתיים אין לנו ברירה אלא ללכת בדרכו של ח״כ בדר, לתת לממשלה ליהנות מן הספק - אינני יודע מה ההנאה, אבל הספק ידוע - ולהימנע מהצבעה.