בכל דיון, שנערך בכנסת על הנושא תחבורה, הציעו רבים מן הדוברים - לרוב אותם חיכים שמעולם לא נהגו בכלי רכב כלשהו - להנהיג שיטה סיטונית לשלילת רשיונות נהיגה, כמכשיר-לחימה בתאונות הדרכים. הדברים הגיעו לעיתים לידי אבסורד, ואי אפשר היה שלא להגיב על הצעות אלו:
יש רק תרופה טוטאלית אחת למניעת תאונות-הדרכים - לחזור לתקופת הדיליג׳נם. בדבריהם של כמה מן הנואמים בוויכוח זה הבחנתי בנימה של געגועים לעיירה היהודית. לתקופת הדליג׳נסים, לתקופת העגלה והחמור, לתקופה בה היה כל-כך נעים ונוח לחיות, בלי מכוניות. אולי זה עניין של גיל.
יש להשלים עם העובדה שמספר מסויים של תאונות הוא בלתי-נמנע. יש תאונות שהן תוצאה מהצטברות של מיקרים, שכל אחד מהם בנפרד אינו מסוכן, אבל ההצטברות עצמה היא המסוכנת, והיא אינה תלויה באדם.
אם ננתח את גורמי התאונות, יש להתחיל בצד הממלכתי, הממשלתי והציבורי. יש מידה רבה מאוד של חוסר תיאום, של חוסר פעולה, אפילו של חוסר דמית, בטיפול בשטח זה.
ההסברה היא מתחת לכל ביקורת. היא חובבנית. עוסק בכך גוף - המועצה למניעת תאונות בדרכים - שעם כל הכבוד לאנשיו, אני הושב שהוא גוף חובבני. יושבים בו אנשים שהם עסקנים, ולא מומחים. אולי הגיע הזמן לבסס את הפעולה על עבודה מקצועית, שאת התעמולה ינהלו פסיכולוגים ותעמולנים מקצועיים היודעים את המלאכה.
למשל: הרדיו אינו מנוצל למטרה זו, והרי אין מכשיר תקשורת המגיע לנהג כמו הרדיו.
אני עצמי כמעט שאיני מספיק להקשיב לרדיו, אלא כשאני במכונית. במכונית - מקשיבים.
אך הרדיו אינו אומר לנו ולא כלום כשאנחנו נוהגים, פרט לסיסמות השיגרתיות, שאינן משפיעות על איש.
היו ימי-שלג; היו כבישים חסומים. תעיתי שלוש-ארבע שעות בכבישים כדי להגיע לתלאביב אחר הישיבה ההיא של הכנסת. הרדיו לא עזר לי במאומה. הוא לא אמר לי היכן הכביש חסום. באיחור של שעתיים אמר כי הכביש הסום, ובאיחור של שעתיים אמר כי הכביש פתוח. לא היה קשר בין המשטרה והרדיו, והרדיו לא מצא לנכון לשדר הודעות כאלה באמצע התוכנית.
אני זוכר שפעם נסעתי מניו-יורק לנמל התעופה קנדי. בכל עשר דקות הפסיקו את השידורים והודיעו ברדיו שהמסוק, ההליקופטר של המשטרה, מודיע: כביש זה-וזה יש עליו עומס, כדאי לעבור לכביש אחר; יש סיכוני בטיחות אלה או אחרים.
אפילו בימי-חירום זה לא נעשה אצלנו, ועל אחת כמה וכמה לא בימים כתיקונם.
הרדיו יוכל לעזור הרבה יותר, אם יהיה קשר ישיר בין מוסד רב-תנופה למניעת תאונות, ובין המכשיר הממלכתי.
נושא שני: הכבישים. על זה כבר דובר הרבה. אבל צריך לומר פעם בפה מלא: הכבישים שלנו מפגרים כעשרים שנה ויותר, ללא שום הצדקה, אלא בגלל הזנחה ממשלתית בתקופות קודמות•
אני זוכר שהשר מרדכי בנטוב, בתקופה הראשונה אחרי קום המדינה, הפריח את הרעיון של אוטוסטראדה. כולם צחקו אז. היום כבר לא צוחקים. הלוואי והקמנו אותה אז.