או ספק אחר והוא לגבי הבחירות. האם תועמד הטלוויזיה לרשות המפלגות לניהול תעמולת הבחירות? כבוד השר אמר שהטלוויזיה תהווה ״גשר בין בוחרים ונבחרים״. ומיד אחרי זה אמר שהטלוויזיה לא תשמש לבחירות של שנת 1969.
מה פירוש הדבר, כבוד השרי הלא הממשלה תופיע בטלוויזיה. זו מטרתה של הטלוויזיה: להציג את ממשלת ישראל, את מעשיה, את פעולותיה.
הממשלה תופיע. אם הטלוויזיה לא תשמש את הבהירות, פירוש הדבר שהיא תשמש את המפלגה או המפלגות המחזיקות בידיהן את אמצעי-השלטון המרכזיים, אבל לא יופיעו בטלוויזיה נציגי האופוזיציה והגישות של האופוזיציה.
אנחנו רואים דוגמה כזאת בצרפת. שם יש טלוויזיה ממלכתית, שהפכה בלי שום בושה למכשיר שלטוני מובהק נגד האופוזיציה. לעומת זאת ראינו בארצות-הברית שהטלוויזיה מכריעה בחירות. בבחירות בהן הופיעו ניקסון וקנדי, הטלוויזיה הכריעה את הבחירות לטובת קנדי.
לכן, עם כל הכבוד לשר, אני שואל אותו: למה לא להעמיד את הטלוויזיה לרשות הבחירות?
יש לנו חוק בחירות המסדיר, בצורה פחות צודקת או יותר צודקת, אבל מסודרת, את הופעת המפלגות ברדיו ערב הבחירות, לפי חלוקה סבירה כלשהי. למה לא להחיל את החוק הזה, באותה צורה, על הטלוויזיה?
אם לממשלה יש דיעה כל כך גרועה על עצמה, שהיא חושבת שהופעתה במערכת-הבהירות על מסד הטלוויזיה תביא לה לאבדן קולות?
אני מציע לממשלה לפחות את הדבר הזה לשקול מחדש.
לא הסתפקנו בכך. הגשנו הצעת חוק פרטית בה תבענו העמדת הטלוויזיה לרשות המפלגות, לפני הבחירות, לניהול תעמולה, בדומה להסדר הקיים היום לגבי הרדיו. הצעה זו הועברה פה אחד לוועדת הפנים להכנה לקריאה ראשונה. התברר כי כמעט כל הסיעות תומכות בהצעה זו. סגן שר הפנים חייב אותה אם כי לא לגבי הבחירות הקרובות. השר גלילי הודיע לאחר מכן כי גם הוא תומך בהצעה זו. נמנעו רק חברי הכנסת אזניה וקרגמן, שאינם יכולים לתמוך כנראה עקרונית בהצעותינו, ושמואל תמיר, שנמנע מהצבעה כדי להשיג את רשות הדיבור ולחזור על דברינו במילים אחרות.
להלן דברי ההנמקה כפי שהם מצוטטים מפרוטוקול הכנסת:
ברגע זה עוקבים אזרחי ישראל, בנשימה עצהרה, כמו תושבי העולם כולו, אחרי מניין הקולות בבחירות בארצות-הברית. בחירות אלה עמדו - מתחילתן ועד סופן - בסימן המאבק בטלוויזיה. עשרות מיליוני אמריקאים החליטו כפי שהחליטו, ואף שינו את דעתם במהלך המערכה, תוך התבוננות בפני המועמדים, ותוך האזנה לדבריהם, בבתיהם ובטרקליניהם, מול מסכי הטלוויזיה.
בעולם זוהי תופעה רגילה. ג׳ון קנדי גבר על ריצ׳רד ■ניכסון במאבק טלוויזיוני, ומאבק משודר ודימוקראטי זה קבע את גורל ארצות-הברית, ואולי את גורל העולם, למשך ארבע שנים. ואילו הנשיא דה-גול נחל את נצחונותיו על-ידי כך ששלל כמעט לחלוטין מיריביו את השימוש בטלוויזיה הממלכתית.
כאשר הופעלה הטלוויזיה הישראלית, נאמר כאילו הוסכם, ביוזמת מפ״ם, כי הטלוויזיה לא תשמש למערכת הבחירות. אני מציע בזה לכנסת לשנות תפיסה זו מעיקרה, לקבוע כי הטלוויזיה תשמש את המטרה הדמוקראטית של הכרעה ציבורית, וכי תובטח הגיונות השימוש בה. הצעת-החוק שאני מתכבד להעלותה כאן אומרת, בפשטות גמורה: הכללים הנכונים, שנקבעו