יתרון טבעי, כיוון שתפקידה להתקיף ולמתוח ביקורת״.

ובדי למנוע זאת, הוצע בוועדת הכנסת להקים ועדה פרלמנטרית, שתפקח על השידורים מן הכנסת!

כבוד היושב-ראש, מה הן, בעצם, בחירות? באתונה של ימי פריקלם התאסף קהל הבוחרים כולו בכיכר מרכזית אחת, האגורה, ראה את כל המועמדים, שמע את כל הנימוקים, והכריע ביניהם על סמך התרשמות אישית ישירה.

מאז הסתעפה החברה, גדלה והתפשטה. המרחקים התעצמו, התהליכים נעשו יותר מורכבים, ובמנעד. היכולת הפיסית של המועמד לקיים מגע אמיתי ומלא עם הבוחר.

והנה, ההמצאה הנפלאה של הטלוויזיה מחזירה את המצב לקדמותו, הופכת את המדינה כולה לכיכר מרכזית, ומאפשרת לבוחר שוב לראות, לשמוע, להתרשם ולהחליט.

ברוח זו אני מציע לבית להעביר את הצעת-החוק שלי לדיון טרומי בוועדת החוקה, חוק ומשפט, על-מנת לאפשר קבלת חוק זה בקריאה סופית לפחות שלושה חודשים לפני הבהירות הקרובות.

צנוורה בטלוויזיה

הטלוויזיה יכולה בנקל לההפך למכשיר של שטיפת מוח. כל מימסד משתדל לנצל מכשיר זה למטרותיו. כדי להמנע מסכנה זו של שטיפת מוח צריכה הטלוויזיה הכללית - בהעדר טלוויזיה פרטית״ - להציג בפני תושבי המדינה את כל הדעות הרווחות בציבור. לכך כמובן יכולים להיות קריטריונים אובייקטיביים. אפשר לומר כי את הדעות השונות משקפות הסיעות השונות המיוצגות בכנסת. לפי מפתח זה צריך היה להזמין את נציגי כל הסיעות להשמעת עמדותיהם ודעותיהם. ייתכנו כמובן גם קריטריונים אחרים. אך האם מתקייס בטלוויזיה שלנו וויכוח חופשי ? האם נותנת הטלוויזיה של השר גלילי מקום כלשהו בשידוריה למחנה העצום,. הדוגל בשלום ללא סיפוח ? !

כשנתפרסמה בציבור החלטת הוועד המנהל של רשות השידור לפסול לשידור ראיון טלוויזיה עם חיים לסקוב, ניתנה לנו האפשרות להעלות במליאת הכנסת את ביקורתנו החריפה על הצנזורה שהונהגה בטלוויזיה על-ידי השר גלילי ועמיתיו:

כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אמר כבר הנשיא לינקולן ש״אפשר לרמות חלק מהאנשים כל הזמן, אפשר לרמות את כל האנשים חלק מהזמן״. אך חוששני שהשר גלילי אינו דוגל בהמשך האימרה: ש״אי-אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן״. הפרשה של רב-אלוף לסקוב אינה אלא חלק ממסכת שלימה.

במיסגרת התוכנית במחיצה אחת ותוכניות אחרות מבקשים אנשי הטלוויזיה לערוך

ראיונות עם אישים הקשורים בעניינים המעניינים את הציבור, כאשר הם מעניינים את

הציבור, לפי שיקול עיתונאי טהור.

בא הוועד-המנהל, שהוא קבוצה קטנה של פונקציונרים מפלגתיים ותו-לא, שאף אחד מהם איבו עיתונאי ואין לו מושג בעיתונות (להוציא אחד שהיה פעם איזשהו עורך באיזשהו עיתון של מפא״י שפשט את הרגל) ותובע לעצמו את הסמכות לקבוע מי ירואיין, ומי לא.

הוא דרש מן העובדים רשימה של מרואיינים. העובדים הגישו רשימה של שלושים שמות.

לא היו אלה אנשים שהיו צריכים להתראיין מייד, אלא אנשים שונים הקשורים בענייני

• בעת הדיון הראשוני בכנסת בסוגיה זו תבענו מתן אפשרות להקים תחנות טלוויזיה פרטיות בנוסף לטלתיזיה הממלכתית.

314