הביטחון והקואופרטיבים לתחבורה״ על מתן הסעה-חינם לכל החיילים בכל קווי האוטובוסים כארץ. והנה, אותו משא-ומתן חיוני נרדם, או הופסק.
אינני יודע איזו זכות מוסרית יש לנו לתת זכות זו לשוטר, אך לא לחייל. איזו זכות מוסרית יש לנו לתת לחיילים לבלות, כיום, את עיקר חופשתם על הכבישים ? כשאני נותן טרמפ לחיילים, אני שומע סיפורים על שמונה שעות נסיעה ממקום השירות הביתה, שמונה שעות-נסיעה הלוך, ושמונה שעות-נסיעה חזור, כשלפעמים החופשה כולה אינה אלא 24 שעות.
יצחק ימץ: זה תלוי, אם זה מסואץ...
אורי אבנרי! בדיוק לזה אני מתכוון. אין זה מתקבל על הדעת שהחייל הזה כשהוא כבר מגיע לתחומי המדינה, לא יוכל לנסוע באוטובוס, אלא יצטרך לחכות לטרמפ, ועוד טרמפ, ועחטרמפ, ולבלות שעות על הכביש.
וגם אם הזמן דוחק לו, והוא רוצה לנסוע באוטובוס, אין הוא יכול להרשות לעצמו לנסוע באוטובוס, כי כיום המרחקים הם כל-כך גדולים שהנסיעה באוטובוס עולה יותר מכל משכורתי של החייל, גם אחרי ההעלאה האחרונה של המשכורת. אני רוצה להשתמש בהזדמנות זו, כששרהביטחון נמצא כאן, כדאי להעלות לפניו שוב, בכל תוקף, את הבקשה שהוא ייטול אישית הלק ■בעניין זה ויביא את המשא-ומתן עם הקואופרטיבים לסיומו, בדרך של הענקת חופשהנסיעה לכל החיילים במדים בכל קווי-האוטובוסים בארץ.
משה דיין (בסיכום הדיון): ...חבר-הכנסת העלה בהזדמנות זו את שאלת הסעת-החיילים. זד אולי הזדמנות, אולם אין זה שייך לחוק-הנכים.
או למשל שאילתה בנושא זה לשר הבטחון:
אודי אבנרי: כבוד השר, לאור ההוראה של קציגת-ח״ן ראשית האוסרת על חיילות להשתמש בטרמפים - מה עושה משרד-הבטחון כדי למנוע את הצורך בכך?
משה דיין: השאלה בדבר אמצעי-תחבורה סדירים וקבועים, במקום טרמפים, לכל החיילים, בכל המקרים שהם צריכים לנסוע לאחר שעות-העבודה, לכל המקומות - מעסיקה את צה״ל במשך כל השנים מיום קומו. עד היום אין פתרון מניח את הדעת, כלומר: איזהשהו סידור צבאי מרכזי שיאפשר לכל החיילים להגיע לאחר שעות-העבודה מכל המקומות לכל המקומות. לכן, כאשר חבר-הכנסת אבנרי שואל מה עושה משרד-הבטחון - אני יכול לומר: כרגע אינו עושה יותר מאשר הסידורים הקיימים.
או בהזדמנות אחרת בדיון על פעולות משרד התחבורה :
ברגע זה - ברגע זה ממש - עומדים מאות רבות של חיילים וחיילות בשולי הכבשים ברחבי הארץ, מנפנפים בידיהם ומתחננים לטרמפ.
כמה זמן עוד תימשך שערורייה זו? כמה זמן עוד תעמוד הכנסת מנגד?
לא די בפנייה אל מצפונו של הנהג - מיבצע שאנחנו עוסקים בו, בתנועתנו ובעתוננו, ללא לאות, מזה שנתיים.
הפתרון האמיתי הוא בסמכותו של שר-התהבורה: מתן הוראה לקואופרטיבים להסיע חינם כל הייל במדים, בכל האוטובוסים.
זה כרוך בהוצאה של כשני מליון לירות - סכום אפסי ממש בתקציב המדינה, וסכום אפסי גם בהשוואה לסכומים המתגלגלים על השולחן כאשר מתמקח השר עם הקואופרטיבים על תעריפים וסובסידיות.