תמהני שעלי לבוא בעניין זה בתביעות אל השר הזה דווקא. לא פעם אני תמה על הפער העצום בין הפולחן המופשט של הערצת צה״ל, ובין היחס לחיילי צה״ל שהם בשר ודם. המכוניות הנושאות בצורה ראוותנית תווית של ״כל הכבוד לצה״ל״ רק לעיתים רחוקות הן נושאות גם את התווית היותר-מעשית: ״תן טרמפ לחייל״. לעיתים קרובות מדי נותני הכבוד, שאינו כרוך בטירחה, אינם נותני-טרמפ.
שר התחבורה ידוע בממשלה כראשון הנצים, הנץ מספר 1. הוא דוגל במדיניות אשר אילו נתקבלה - היתה מטילה על חיילי צה״ל קורבנות דם. איזו זכות מוסרית יש לו לעמוד מנגד ולא להטיל קורבן של דמים - של כסף - על הממשלה ועל הקואופרטיבים, לטובת אותם החיילים ?
היום דיבר שר״התחבורה על ״השטחים המשוחררים״. נדמה לי שהוא השר היחידי בממשלה׳ פרט לשרים בלי תיקים, המשתמש במונח "שטחים משוחררים״. השטחים ה׳,משוחררים״ שוחררו על-ידי החיילים - וחיילים אלה עומדים ברגע זה על הכבישים ומחכים לטרמפ.
תבענו גם להעניק לחיילי צה״ל אותות הצטיינות רישמיים. לצורך זה הנחנו על שולחן הכנסת הצעת חוק,
אשר הציעה להעניק שלושה סוגים של עיטורים:
* עיטור אוטומאטי לכל חייל הנפצע בשעת קרב, בדומה ל״לב ארגמן״ האמריקאי.
* עיטור לחייל שהצטיין בקרב, כלומר: ״ביצע את שירותו, בעת לחימה, מעל לצו התפקיד
ומעבר לקריאת החובה״.
* עיטור לחייל שהציל חיי אדם, תוך סיכון חייו שלו.
לא כללנו בהצעה עיטור סתמי עבור שירות טוב, כדי למנוע את התופעה של גנראלים המעניקים עיטורים
איש לרעהו, עד שחזיהם מלאים עד אפס מקום.
את הענקת העיטורים הצענו למסור לידי רשות מיוחדת, שתוקם למטרה זו.
הוזיכוח על השאלה האם יש צורך בחוקר, או אין צורך בחוקה, תפס בשעתו מקום נכבד בדעת הקהל, וגם כיום, בשוך הוויכוח, עולה השאלה לפרקים בדיונים הנערכים בכנסת.
משמעותו האמיתית של התיכוח היא, אם יש צורך בחוקה כתובה, נוקשה, או אם אין צורך בחוקה כזאת.
חוקה של מדינה צריכה לקבוע את רשויות השלטון במדינה ולהסדיר את היחסים של רשויות המדינה בינן לבין עצמן, להגדיר את הזכויות הפוליטיות של אזרחי המדינה, כלומר - את מידת ההשפעה של אזרחי המדינה על השלטון, וכמובן להבטיח זכויות אזרחיות, כלומר - אותן זכויות המבטיחות את מעמדו העצמאי של הפרט לגבי המדינה.
למעשה קובעת החוקר, את יסודות המישטר, וכן את צורתה וטיבה של המדינה.
אצלנו מפוזרות הוראות קונסטיטוציוניות על פני חוקים שונים ואינם מרוכזים במיסמך אחד. להוראות אלה אין תוקף יותר חזק מאשר התוקף הניתן לכל חוק אחר במדינה.
הכנסת יכולה לקבל כל חוק שהיא רוצה - וזוהי הצרה. היא יכולה, למשל, לקבל חוק שיקבע כי מספד חברי-הכנסת יקטן מ-120 ל-119, וכי יסולק ממנה כל ח״כ הנושא את השם הפרסי אודי.
כשאין חוקה המגבילה את סמכות הכנסת, היא יכולה לקבל חוק זה.