כאשר המדינה עצמה טועה, כאשר היא יורדת לחייו של אדם, מאשימה אותו בפשעים ולבסוף יוצא האיש זכאי - מי מפצה את הקורבן ?
כאן עלי לשאול שאלה אכזרית: מה היה קורה לולא הואשם השופט מלחי, איש עשיר מאוד, אלא שופט אחר עני ואביון, או סתם אדם? איזה סיכוי היה לו לעמוד במשפט כזה. האם יכול היה להרשות לעצמו בכלל הגנה כזאת? האם לא היה מתפתה להתפשר מראש עם התביעה ולהודות במשהו ולגרום עוול לעצמו רק כדי לצאת מגהינום זה?
אני מעורר שאלות אלה כמזון למחשבה. לא נפתור בעייה זו על רגל אחת. דומני ששום מדינה לא התגברה עדיין לגמרי על המתכונת המשפטית של התקופה הפיאודלית, ושל תקופת הפלוטוקרטיה. דומני ששום מדינה לא עברה עדיין את המהפיכה הדימוקרטית האמיתית בשטח המשפט.
ייתכן שהפתרון הוא, כפי שמוצע עתה בארצות-הברית, בהקמת מנגנון ממלכתי גדול של סניגוריה ציבורית, שתהיה שווה בממדיה ובכושרה לפרקליטות המדינה, ומצויידת במכשירי חקירה שיוכלו להתמודד עם הכלים המשטרתיים של התביעה.
במישטר הדמוקראטי בזמננו קיימים יחסי גומלין קרובים מאד בין הרשות המחוקקת ובין הרשות המבצעת, ובמידה רבה ההפרדה ביניהן היא תיאורטית בלבד. לעתים, שתי רשויות אלה אינן נבדלות זו מזו. לא כן לגבי הרשות השופטת. כאן מקובלת ההפרדה כעיקרון שאין לסטות ממנו. השיפוט נפרד משתי הרשויות האחרות ומבחינת הרצוי אסור לו כלל להיות תלוי בהן.
חוק השופטים קובע עיקרון זה באמרו בסעיף 13 בי "אין על שופט מרות בענייני שפיטה זולת מרותו של החוק.״
חוק זה מסדיר גם את אופן מינויים של שופטי המדינה. השופטים מתמנים על-ידי נשיא המדינה, לפי הצעת ועדת מינויים מיוחדת המוקמת לצורך זה. בוועדה תשעה חברים ובכללם שני חברי-כנסת הנבחרים על-ידיה בבחירה חשאית לכל .תקופת היותם חברי-כנסת, ואם תמה כהונת הכנסת - עד שהכנסת תבחר חברים אחרים במקומם.
מובן שנציגי הכנסת צריכים להוסיף להיעדר, זו גזזן על-מפלגתי, להדגיש את אי-תלות השופטים בממשלה.
אולם הקואליציה עשתה קנוניה, חייבה את כל חבריה להצביע בעד שני מועמדיה: ח״כ מרדכי ביבי מהמערך וח״כ ישראל בן-מאיר מהמפד״ל. פירוש הדבר: חיזוק מכריע להשפעת הממשלה על השופטים.
הדבר עורר רוגז רב, אפילו בשיחות הפרטיות בין חברי הקואליציה עצמם. מדוע לא נבחר לפחות משפטן מכובד כמו פינחס רוזן,* איש הקואליציה? אולם יש משמעת. וכך, למרות שההצבעה היא חשאית, על-ידי זריקת פתקים לקלפי, היו התוצאות ידועות מראש.
לא יכולנו לשנות דבר. אך ראינו חובה לעצמנו להזעיק את דעת-הקהל נגד נוהל פסול זה. השאלה היתה: איך?
מי שנמנע מהצבעה רגילה, יכול לנמק זאת מעל הדוכן. אך מעולם לא היה תקדים כזה, לגבי ח״כ הנמנע מהצבעה חשאית. שאלנו כמה מגדולי המומחים בבית, וכולם ענו פה אחד: בהצבעה חשאית אין זכות של הנמקה לנמנע.
אבל לא נכנענו לחוות-הדעת המלומדת. כשנקרא שמו של אבנרי השלישי לפי סדר האלף-בית, אחרי אבא אבן ובנימין אבניאל, הודיע: ״אני נמנע!״ באותו רגע הריץ פתק ליו״ר הישיבה, סרלין, וביקש רשות לנמק.
מרלין תהה, הירהר, ולבסוף החזיר לו פתק: ״אולי תגיד לי על איזו תקנה אתה מסתמך ?״
היה זה בטרם התפטר פינחס רוזן מהכנסת.