היה מתאם את הביצוע, תחת ההתרוצצות הממושכת של עסקני מפלגות ואידיאולוגים, ללא הכשרה כלכלית מקצועית, היוצרים קוקטיילים של סיסמות מנוגדות ומעשים סותרים. בשטח המדיני והמרחבי המצב עוד חמור הרבה יותר, אם כי פחות בולט בתודעת הציבור. כאן לא נתגלו מזה שנים רבות עקבותיה של מחשבה חדשה, שקולה וארוכת-טווח. לכן לא מורגש משקלט המוסרי והמדיני בבעיות הגדולות המסעירות את העולם, כמו למשל בעיית ויאט-נאם, המאיימת על שלום כדור-הארץ. והרי דווקא מדינתנו, מדינת קורבטת הנאצים, היתה צריכה להרים את קולה וליזום פעולה עולמית!
אסיים את דברי בהשמיעי, במעמד היסטורי זה, את הקריאה: שלום במרחב, שלום בעולם, שלום בוויאט-נאב/
וכל עוד הממשלה היא כזאת, היא מרשה לעצמה לעשות דברים אשר בשום פנים אין לעשותם. שר הפנים הביא לאישור הכנסת מיסמך קטן הקרוי הצעת חוק הבנייה והתיכנון (הוראת שעה), תשכ״ו-1966.
ההצעה המתחבאת מאחורי שם אפור זה היא בעלת עבר מעניין, ואופיינית למהות המישטר אצלנו.
במשך 17 שנים יכלה הממשלה לבנות בניינים ושיכונים ככל העולה על רוחה, ללא אישור כלשהו של המוסדות העירוניים והמחוזיים. ההוראות שחלו על כל האזרחים - פשוט לא חלו על הממשלה, בניגוד לעיקרון שלטון החוק.
בשנת 1965 קיבלה הכנסת חוק שקבע כי מעתה יחולו החוקים גם על הממשלה.
והנה באה הממשלה וביקשה מן הכנסת לבטל את הוראות החוק שנחקק שנה קודם לכן. היא רוצה לשחרר מן החוק את כל הבנייה הממשלתית שכבר תוכננה.
הממשלה לא סרחה אפילו להגיד לכנסת על מה יחול שיחרור זה. להצעת-החוק לא צורפה רשימה של בניינים שכבר תוכננו. להיפך: נקבע בהצבעה כי די בחתימה פשוטה של שר-הפנים כדי לקבוע כי בניין פלוני ישוחרר מתחולת החוק. על חתימת השר אץ ביקורת ואין עירעור.
שני הח״כים שקדמו לאבנרי בוויכוח, קלינגהופר והאוזנר, מתחו ביקורת עניינית חריפה על הצעה זו. אנחנו החלטנו שלא להסתפק בביקורת לגופו של עניין, אלא להגיד כמה דברים עקרוניים על מקומה של הכנסת במדינה. כבר המשפט הראשון שלנו עורר זעם קולני בספסלי המערך. וזעם זה גבר ממשפט למשפט, עד שהפך לסערה כללית:
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה.
על הצעת-חוק זו אפשר לומר רק דבר אחד: אוי לכנסת, אם מעזים להגיש לה הצעה כזאת.
מעבר לעניינים הנדונים בהצעת-החוק, מזדקרת העובדה הפשוטה שזהו עלבון לכנסת• כמעט והייתי אומר: יריקה בפניה. (המולת מחאות בספסלי המערך).
מי שהיה מסוגל לעבד הצעה כזאת, ולהניח אותה על שולחננו, הריהו אומר: כנסת זו תקבל את הכל. היא תאשר את הכל. יירקו לה בפרצוף, והיא תאמר שזהו גשם!
כאן הגיעה הסערה לשיאה. גם יושב-ראש הישיבה, ישראל ישעיהו, הצטרף למחאות אלה. אבנרי עמד על דעתו שזהו ביטוי פרלמנטרי, והתנהל דין-ודברים חריף. לבסוף הסכים על פי בקשת היושבראש, כי המילים ״יריקה בפרצוף״ לא יופיעו בפרוטוקול הרשמי. אבל בכך לא שככה הסערה. ח״כ הררי - אז איש ל״ע - אף קרא בזעם, לעבר אנשי המערך: ״תנו לו לדבר! זכותו להגיד מה שהוא חושב!״
...ואני שואל בכל הרצינות: האם הכנסת היא מוסד ריבוני, או חותמת-גומי בידי הממשלה ?